יום שני הארור
זה התחיל בעשר בבקר, הגעתי לבית החולים, באתי לבד, לא רציתי ששמוליק ישאר, בשביל מה, חשבתי, אין צורך שנדאג שנינו... קיבלה אותי סטודנטית שלי שאמרה שמכינים את מכונת המומוגרפיה בשבילי (כי אף אחד לא עושה בדיקה ביום זה) נכנסתי, לא נעים, לא נוח, כואב, אבל בחורה נחמדה, סבלנית והכי חשוב – בחורה, נגמרה הבדיקה...
ישבתי במסדרון עד שהגיעה רופאת אולטרסאונד, דיברה ברוסית עם רופא אחד, ניקתה את המכשיר ואמרה לי לשכב, כשהתחילה הבדיקה, ראיתי עיגולים וצורות אלפיסיות על המוניטור, חלולים, עם ראשים לבנים ואמרתי, יש כמה גידולים, יותר מאחד, היא שאלה, נראה לי בבוז, אם למדתי אולטרסאונד, אמרתי, לא, אבל נהייתי מומחית בראייה תחקירית מאז יום שישי באינטרנט, איך נראה, מה נראה, כיצד נראה, כאילו נשמתי גידולים למיניהם.... הזזתי את עיניי, שהיא תראה לבד... חיכיתי שיגמר...
חיכיתי במסדרון לרופא שלי, שהגיע, לא חייך ולא היה נחמד כמו שהיה ביום שישי כשאמר שאין מה לדאוג.. נכנסתי לחדר, היתה איתו אחות והוא אמר – "טוב, אז אנחנו אנשים מבוגרים.. יש לך 3 גושים ובצד השני הרבה נקודות לבנות שיכולות להיות שפירות או ממאירות ואם כן, לא מטפלים בשני מקומות , רק כורתים את השד......................... נשמתי, אני חושבת. אמרתי בקור רוח – "דוקטור, תעשה טובה, ממילא כולם מכירים אותי כאן בבית החולים, תתקשר למנהל טיפול נמרץ כי אני תכף מתה כאן על הריצפה שלך מהתקף לב שאתה עושה לי עכשיו ותתקשר לשמש, הנגר של בית חולים להכין את הארון ואז הרמתי את הקול, איך אתה אומר את הדברים האלה? עווד לא לקחת ביופסה, עוד לא עשית כלום ואתה כבר כורת לי את השד!!!!!!!!!!!! סליחה, אני מצטער, אמר הרופא, אבל אני חייב להכין אותך לכל מצב......... בואי שכבי על המיטה ונעשה את הביופסה.... לא ראיתי, לא הרגשתי, רק בכיתי, הוא דקר, לקח נוזל, הרדים – פעמיים, לא הסתכלתי, חתך, הכניס כמו אקדח לתוכי וירה חמש פעמים, לקח דוגמיות........ האחות ניקתה את הדם שלא ראיתי ושאלה אותי אם אני מעשנת או עישנתי, לא עניתי בין הדמעות, מה פתאום, אף פעם..