מציאות נכפת עלי – 15 ביולי 2011
יש לך גוש בגודל שני סנטימטר בחזה. כך התחילה השיחה אצל רופא הנשים. מאותה שנייה אני רואה רק את הצבע שחור. הוא מיהר לומר שטוב שזה כואב, אז זה לא ממאיר ובאותה נשימה לקח את הנייד שלו והתקשר לרופא מומחה לארגן לי פגישה ממש למחרת, אבל לא להילחץ, זה לא... (כשהייתי בהיריון בחודש תשיעי הרופא שלי לא נלחץ ועכשיו פתאום הוא מתקשר במיידי...)
לא זוכרת איך יצאתי מהמשרד שלו, רק שהרגליים רעדו והקול השתנק, הדמעות זלגו ולא הצלחתי ללכת, אבל לא לדאוג, טוב שזה כואב, אמרה אמא בטלפון בקול רועד מהצד השני.. בטח, מה היא תגיד, תדאגי, זה ממאיר, זה קטלני, זה כואב, זה נורא, מה פתאום שאמא תגיד דבר כזה לבת שלה ועוד אמא עם התמחות אונקולוגית....
התור אצל הרופא המומחה נקבע לשישי אחר הצהריים. מיותר לציין שבקושי ישנתי וכשנרדמתי לבסוף הייתי על חוף ים, רצה, בורחת ומאות סרטנים רצים ומאיימים להשיג אותי.
יום שישי הגיע, הלכנו לרופא, תמיד אני מגוננת על בעלי ושחלילה לא ירגיש לא נעים מהבדיקה, אמרתי לו לשבת בחוץ (בטח לא יהיה לי נעים ממנו אם יגידו בסוף באמת שזה ממאיר, כי אני אדאג לו שהוא לא יוכל להתמודד) אז הרופא מישש ובדק ואמר, תשמעי, טוב שזה כואב, סרטן לא כואב... אבל בכל זאת יסדר לי במיידי מומוגרפייה (שבחיים לא עשיתי) וזה לא כואב, הוא אמר (למה הוא אישה, למה יש לו חזה שימחצו אותו, למה הוא מרגיש את הכאב?...) ואחר כך אולטרסאונד, אבל לא לדאוג ובכל זאת שאלך להביא במיידי טפסי 17, כי צריך לקבוע תורים ליום שני ושלישי, לא לדאוג... בא לי לצרוח!!!!!!
ובשביל הפינאלה, הוא מסביר את התהליך שיקרה לאחר מכן שיכניס לי מחט דקה לשאיבת נוזל ואם זו ציסטה – הנוזל יעלם והכל יעבור ואם זה לא.. הוא הראה לי מחט עבה (שרק מלראות אותה היתה לי סחרחורת ובא לי להתעלף...) ואמר שהוא מרדים את האזור ועושה חתך של 2 מ"מ ומחדיר את המחט והיא כמו אקדח סיכות (גם משמיעה רעש חזק, אמאל"ה) והוא צריך לשאוב חומר 5 פעמים ולשלוח למעבדה ורק לאחר מכן – נדע סוף סוף מהו שמו של הילד, מיהו ומה עושים....
נשמע כאילו אני בחלום הזוי, מטורף, לא הגיוני, כאילו מדובר במישהי אחרת, איפה טל, איפה אני, איפה?.....
ושמוליק, בהכחשה, יהיה בסדר, זה כלום, לא מישיר מבט, לא מלטף, מתחבא במטלות בבית, ממהר פתאום לצאת לטיול עם הקטן (דבר שלא עשה מעולם) וחוזר כעבור שעה, אני יושבת בחוץ מסתכלת על הירח, דבר שתמיד נתן לו סיבה ותירוץ לשבת איתי ביחד והוא ממהר להיכנס הביתה משאיר אותי עם הירח, הכוכבים ואלוהים, לבד.
אני מרגישה כל כך לבד, מפוחדת, מבועתת, לא יודעת מה, מי, איך, לא יודעת איך קוראים לי ופועלת על אוטומט, בתקווה שהסיוט שנכנס לחיי פתאום באמצע היום, יעלם בבקר... אשליות...
בבקר זה טופסי 17.....
To be continued…