שבע שנים אני עם המחלה בזאת. לא תמיד שנאתי אותה, לא תמיד חשבתי שהיא נוראית. בשנים בראשונות למען האמת חשבתי שהיא נפלאה, חשבתי שאני נפלאה. הייתי בהיי כשהצלחתי וזה עלה על הדאון כשכשלתי.. חשבתי שאני יודעת יותר טוב מכולם שאני אצליח למרות כול המחקרים הסיפורים האיומים ואלפי הבנות שכשלו לפני. האמנתי שאני שולטת בה שברגע שארצה אחזור לתלם אחזור להיות כמו לפני שנה, ופתאום זה נהיה שנתיים...כול יום שהגעתי למיטה מסוחררת הייתי מאושרת כול בוקר שקמתי עם לסתות מכווצות מהרעב חשתי סיפוק. במשך שנה או שנתיים באמת הצלחתי לשמור על סוג של משטר, אחר כך הייתה לי מערכת יחסים של עוד שנתיים שהייתה כול כך מחורבנת שכנראה ההתעסקות איתה היה הדבר היחיד שהצליח "להסיח" את דעתי מהחרא שלי עצמי. מאז ועד היום אני כלואה בתוך המחלה. איך אפשר להסביר לאדם מבחוץ שאתה מיצר מחלה לעצמך? איך אני מסבירה לעצמי שאני הורסת לעצמי את החיים? איך זה שנולדתי כול כך ברת מזל ואני סוגרת לעצמי את כול הדלתות בפרצוף? בנוסף לרצון לצאת מהמחלה, התסכול, הדיכאון וההרגשה ופיזית המגעילה שתוקפת אותי לעיתים כה קרובות יש את רגשות האשם העצומים. אני מרגישה שניתנו חיים ואני לא יודעת מה לעשות איתם. אני תקועה במקום לא יכולה לזוז בין בולמוס לבולמוס סגורה בבית חיה עשרה אחוז מהחיים שאני אמורה לחיות. אני כבר לא יודעת מה יוציא אותי מזה, אם זה הכדורים או שזו תהיה עוד פעם מערכת יחסים, (למרות שאני לא רואה שום סיכוי לקיים מערכת יחסים במצב שלי עכשיו..) זה יהיה סתם הזמן שיעבור? מה? מה יוציא אותי מזה? עוד 100 שעות אצל הפסיכולוגית? אם זה היה רק האישיו של האוכל אז עוד הייתי מתמודדת, לא אכפת לי כבר שמנה, רזה, מכוערת, יפה נראה שאני גם ככה בחיים לא אהיה מרוצה. אבל המחלה הזאת היא משתקת! פיזית, היא משתקת אותי! שלא לדבר כמובן על נפשית שזה ברור מעליו. החלום הכי רטוב שלי הוא שיאשפזו אותי. שפשוט ייקחו ממני את זכות הבחירה שמשהו פשוט יגיד מה לאכול וכמה ולא ייתן לי שום אופציה אחרת לא משנה כמה אני אתחנן עכשיו לעוגיות שוקולד ציפס. הלוואי וזה היה אפשרי. אוףףףףףףףף! אני לא יכולה לבדי צריכה עזרה שמשהו יקשור לי את הידיים! שמשהו לא ייתן לי ליפול לבולמוס ושגם לא ייתן לי לצום! אם רק הייתי יכולה ליסוע אחורה בזמן לילדה הזאת לפני שבע שנים ולגיד לה יא מטומטמת! את לא תצליחי, את בדיוק כמו כולם וגם את תסיימי בולימית מפגרת ששונאת את עצמך.
את הקטע כתבתי לפני יותר משנתיים, לצערי אני עדיין מרגישה אותו הדבר. נכון אני יותר בוגרת, לוקחת דברים יותר בפרופורציה, אבל שום דבר לא השתנה עדיין יש ימים שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר.