אם יש שיר אחד שאני שונאת, זה "ילדותי השנייה". את האמת? בחיים לא שמעתי את השיר הזה, אבל אני כבר שונאת אותו. למה? כי בגיל 8 ימים אמא שלי הקדישה לי אותו לבריתה. אני חושבת שזה היה היום הראשון שיכולתי להגיד שהטראומה ממנה התחילה. החיים שלי ושל אמא שלי מסובכים בצורה מיוחדת אחת בתוך השנייה. אמא שלי החליטה שאני תיקון הטעות שלה ובינתיים רק עושה איתי טעויות.
מצד אחד אני רוצה להגיד שגם אני אשמה, אבל מה יכולתי לעשות בתור ילדה בת 5? ומאז שאני בת 14 אני מנסה לשפר את היחסים בנינו, אבל אני פשוט לא מצליחה. ניסיתי הכל. להתרחק ממנה, להתקרב אלייה... אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני אצל פסיכולוגית כבר בערך 3 שנים כדי להוציא את כל הרעל שיש בלב שלי בגללה, אבל זה לא עובד.

אני אוכלת לפי מצבי רוח, או יותר נכון לפי מצבי הרוח של אמא שלי. אני לא יודעת מה לעשות עם זה, למישהו יש רעיונות?

אני רוצה להבהיר משהו, אמא שלי היא אחלה בחורה, רוב הזמן. היא נחמדה לכל הסביבה שלה (חוץ ממני ולפעמים גם לאחים שלי). היא חושבת על איך להראות לי שהיא אוהבת אותי. כל מה שהיא עושה זה לקנות לי דברים שהיא יודעת שאני רוצה... גם דיברנו על ללכת לטיפול זוגי (אפילו שבשבילי זה להוכיח שאנחנו לא יכולות להסתדר לבד), אבל אז אמא שלי עברה תקופה קשה... אני ממש מקווה שיהיה בסדר איתה.