חלי טלפנה אלי ערב אחד, הציגה את עצמה, והוסיפה בקול מהסס: "ענת אמרה לי שאולי אתה תוכל לעזור לי"
"אולי", חזרתי על המילה בהדגשה יתרה, כיוון שידעתי שענת נוטה להאמין ביכולתי יותר משהאמנתי אני. "ספרי לי במה מדובר". מאותו רגע הפכתי שותף לתהליך מרגש.

במשך כל שנות נישואיה, לא הצליחה חלי להיכנס להריון. כל טיפולי הפוריות שעברה ("האמן לי, זה סבל קשה לתיאור"), לא הועילו. עכשיו היא הולכת וקרבה לגיל שבו גוברים סיכוני ההיריון, ולמרות זאת, החליטו הרופאים 'לתת לגופה לנוח כשנה'.

באותה שיחה טלפונית למדתי שחלי, מורה במקצועה, היא אישה דתית, שנועצה ברבנים לפני כל צעד חדש בחייה, ולפני כל טיפול שעברה. היא ידעה כמובן שטיפול בהילינג נעשה ללא מגע-יד, אבל ידעה גם שתאלץ להימצא בחדר סגור, וב'ארבע עיניים', עם גבר שאינו רופא. משום כך חששה שהטיפול לא יזכה לאישורו של הרב, שמא אני אחד "מאלה שכותבים עליהם בעיתונים".

לפני בואה התייעצתי עם 'מקורותיי' החרדים, ושוכנעתי שעדיף לקבל את פניה בחדר פתוח, ובדלת-כניסה לא נעולה, כצעד-פתיחה מרגיע ובונה-אמון.
"לא נעים לרופאים להרים ידיים" אמרה חלי בחיוך מריר, כשנכנסה. "הם מעדיפים להאשים את הטבע. כלומר, לחכות שגיל הפוריות שלי יחלוף, ואז יוכלו רק למשוך בכתפיים. זה מוצא מכובד יותר מהודאה בכישלון".
היא הציפה אותי בהסברים מפורטים על מחזורי ביוץ, על הפריה, ועל נושאים שהספקתי לשכוח מאז לימודי הביולוגיה שלי בילדותי.
בעדינות עצרתי את שטף דבריה: "ענת לא סיפרה לך כיצד אני עוזר לאנשים?" נדמה היה לי שחלי נפגעה מכך שלא הנחתי לה לפרוש לפני את כל פרטי בעייתה, כדרכה עם רופאים. משנשתתקה, נועצת בי מבט לא מבין, הסברתי לה בקיצור את עיקרי הריפוי הרוחני.
"מבחינתי אין חשיבות להסברים הרפואיים", סיכמתי, "אני מוכן להסכים מראש עם כל קביעה מקצועית של הרופאים. ממילא ההבנה שלי בגניקולוגיה אינה עולה על זו של גבר נשוי ממוצע. אבל ישנו חלק מסוים במוחך שיודע הכל על כך".
כאן הסברתי לה על תפקוד החלק-העצמאי של המוח. "…והוא מבין בנושא זה יותר מכל רופא בעולם. אני מתכוון לנסות 'לשכנע' אותו שידרבן את גופך, לבצע את מה שהרופאים שלך לא הצליחו ל'שכנעו'. אני אעשה זאת באמצעים חיצוניים. הפעם לא תסבלי כאבים. אפילו לא אגע בך".

הנחת היסוד שלי הייתה, כמובן, שהחלק-העצמאי של מוחה יודע להפעיל באופן נכון ומועיל את מנגנון הביוץ המסתורי שלה, ורק איזה שיבוש בלתי ידוע באחת המערכות - מפריע לתהליך. אם הגניקולוגים לא ביטלו את ההפרעה הזאת, הרי שהעניין מסובך.

אני כאמור, לא מבין מאומה בנושא זה, אבל אני מכיר 'יודע-כל' אחד, שמבין בכך יותר מכולם, ולמרבית המזל הוא נמצא בתוכה.

ניגשנו לעבודה.
בתחילה הקרנתי את אנרגיית הריפוי על כפות ידיה, ממרחק מה. משהשתכנעה בקיומה של אנרגיה זו, התחלנו בעיצוב 'תבנית- מחשבה' שתפעיל תקשורת עם 'החלק-העצמאי' של מוחה.
כדי לזכות בסיועו של ה'יודע-כל', חשוב 'לבקש' זאת ממנו בצורה המדויקת, והבהירה ביותר שניתן. אסור שהתמונה שמועברת למוח- העצמאי, תכלול פרטים מיותרים, או שתשתמע לשני פנים.

קחו למשל אדם שמתפלל: "עשה שירד הרבה גשם. לא איכפת לי איך, העיקר שירד!" אבל מדמיין תמונת אדמה בוצית, במקום תמונת הגשם עצמו. הרי גם טפטוף קל הוא 'גשם', וגם שבר-ענן הוא 'גשם'. אבל הבוץ מגדיר לדעתו את הכמות המבוקשת: כמות שתיצור בוץ. במקרה כזה, היענות לבקשתו עלולה להתבטא בשבר-ענן טרופי בשכונתו. בחינת: "רצית בוץ? קיבלת!", והסביבה הרחוקה תישאר יבשה.

כדי ליצור תקשורת ברורה בין החלק-החושב, לחלק-העצמאי של המוח, רצוי לשמור כל העת על גמישות מחשבתית, ולא להיצמד לתבניות-מחשבה קבועות. חשוב להתמקד בתוצאה הסופית המבוקשת, אבל חשוב לא פחות למנוע פירושים לא נכונים של מקבל המסר. עננים למשל, מסמלים גשם, אבל אינם מצביעים על כמותו.

חלי הסבירה לי שגופה אמנם מייצר ביציות, אבל מסיבה כלשהי הן אינן מצליחות להתחבר לדופן רחמה. מדבריה הובהר לי שהתחברות ביציות לדופן הרחם הוא השלב הבעייתי הדורש תיקון.

לאחר שחלי 'ערכה הכרות' עם האנרגיה, שהקרנתי אל כף ידה, הסטתי את הקרנת האנרגיה (ממרחק של כשלושים ס"מ מגופה), לעבר שיפולי בטנה. כשתיארה לי תחושת עקצוצים, ומעין מגע, ביקשתי ממנה לעצום את עיניה, ולדמיין את עצמה צועדת אחרי, בשדה ירוק ופורח, לעבר גבעות ירוקות. באחת מהן הייתה פעורה מערה. קרבנו אליה. "זו המערה הפרטית שלך", אמרתי. "אף אחד לא יכול להיכנס אליה ללא רשותך. אני אשאר בחוץ, ליד הפתח, לשמור על פרטיותך, ואת – היכנסי פנימה. פנים המערה יהיה חמים נעים, ומואר באור עמום ורך. שם תהיי לבד עם עצמך".
'הראיתי' לה ערמת בלונים בפינת המערה, וביקשתי ממנה לגשת ולהתבונן ב"בובות הקטנות והחמודות שבתוך הבלונים". הוריתי לה לקחת בלון אחד, ואת גליל סרט ההדבקה שמונח לידו, ולהדביק את הבלון על דופן המערה שמולה.
'הסבתי את תשומת לבה' לחיוך ההנאה שעולה על פני הבובה בעקבות תחושת המגע הנעים בדופן החמים של המערה. מיד שבה חלי לערמה הבלונים, וחזרה בהבעה של הנאה, על פעולה זו, כשש או שבע פעמים נוספות.
אחר כך 'הושבתי' אותה בכורסה הנוחה שבמרכז המערה, והנחתי לה להתענג על מראה הבובות הנהנות מהחמימות, ומתחושת ה'ביחד'. לאחר כמה דקות 'קראתי' לה מבחוץ. היא נפרדה מהבובות והבטיחה שתשוב. היא 'יצאה' מהמערה, 'צעדה' אחרי, כשאני מסב את תשומת ליבה לשדה היפה שסביבנו, לצבעים, לצורות הפרחים, ולתחושה הנעימה שהם מקרינים אליה, עד שעלינו לכביש שעליו חנתה מכוניתה.

כש'שבה לעצמה' מהמדיטציה, העיד מבטה המצועף על עומק החוויה שעברה. היא הבינה את משמעותה, וגם אם לא האמינה בתוצאה המצופה, היא נהנתה מעצם החוויה שעברה.

שלוש פעמים נוספות היא שבה אלי כדי לחזור על אותו תהליך. בפגישה החמישית יכלה לבצע את כולו בעל פה. יעצתי לה לשוב הביתה, לחזור על התהליך הזה לבדה, לפחות פעם ביום. "אין צורך בהקרנה נוספת של אנרגיה. הניחי את ידיך על אותו מקום, מעל לרחם, בשעה שאת מתרגלת, רק כדי 'להזכיר' לרחם שאת מתכוונת אליה ואליה בלבד. אם תשכחי פרט כלשהו בתהליך – טלפני".

כשנפרדנו, היא לא ידעה שראיתי את צ'קרת המין שלה 'פתוחה ומוארת'. בניגוד גמור למה שראיתי בפגישתנו הראשונה. מצב זה סימן שתהליך הטיפול המשלב ריפוי-עצמי, ובהילינג (הקרנת אנרגיה), הגיע לאופטימום וניתן לסיים את השלב 'החיצוני'.

המשך הריפוי-העצמי שהמלצתי עליו, נועד בעצם, להחזיר לה את האמון בעצמה ולשמר את 'הישגיה', יותר מאשר להמשיך בתהליך הטיפולי. במילים אחרות: להעסיק את המודעות שלה בחשיבה חיובית, עד שתכנס להריון.
לפני שיצאה מביתי, 'סחטתי' ממנה הבטחה שאוזמן לברית-המילה.

חלפו כמה חודשים. היא לא התקשרה, אבל ידיעה פנימית שאינה זקוקה לאישור, נסכה בי הרגשה שאצל חלי הכל בסדר, והיא נדחקה מזיכרוני. לאחר כשנה נזכרתי בה במקרה, ושאלתי את ענת אודותיה.
"אה", אמרה ענת, מופתעת משאלתי: "אתה לא יודע? היא ילדה בת לפני חודשיים בערך".

'נו טוב' אמרתי בלבי. 'היא לא הפרה את הבטחתה בנושא ברית-המילה…'
תוך כדי שיחה נזכרתי בפתגם שאמרה פעם דודתי, כשהייתי ילד, ותרגומו הוא בערך: "אל תנסה לשכנע אותי שאני בהריון" (ביידיש זה נשמע יפה יותר), לפתע התעורר בי החשד שכבר בימי קדם היו אנשים שהצליחו 'לעודד' נשים להגביר את תהליך הביוץ בגופן, ולהיכנס להריון. אולי בדרך אחרת, אבל בהתבססות על אותו רעיון-מנחה.
למרות זאת נותרתי גאה. לפחות על הניסוח המדויק של תבנית- המחשבה. כי תבנית מדויקת בהגדרותיה, היא-היא סוד ההצלחה של הריפוי הרוחני העצמי.

אין די בתמונה דמיונית המציבה כדגל את התוצאה אידיאלית. למשל: תמונתה של חלי מהלכת ברחוב, ושורה של זאטוטים נאחזים בשמלתה. לכאורה גם זו תמונה שמשקפת את משאת-הנפש. מדוע אם כן, לא בחרתי בה? כיוון שבשום מקום באותה 'תמונה' אין הצבעה ברורה על כך שאלה ילדיה.
בדומה לקשר המוטעה שעלול להיווצר בדוגמת הגשם והבוץ שתיארתי מקודם. גם כאן עלול החלק-העצמאי של מוחה ליצור קשר בין הילדים, לבין מקצועה של חלי כמורה, ואילו 'תמונת חלי בהריון' עלולה לעורר בחלי תיאבון מוגבר, ותוך זמן קצר היא תיראה שמנה כמוני...
לכן העדפתי להשתמש בתמונה שעסקה בשורש הבעיה. בחיבור הביציות לדופן הרחם.

זהו חלק חשוב ביותר בטיפול מסוג זה: צמצום 'התמונה' הדמיונית, כמו עדשה טלסקופית במצלמה. אם אגדיל את ה'זום', יצומצם שדה- הראיה עד לכדי פרט אחד בודד. לאחר שקובעים את פרטי 'התמונה' שתשמש בתבנית-המחשבה, יש לצמצם את פירושיה האחרים ככל האפשר. כשחלי אמרה שהביציות מהוות את שורש הבעיה, החלטתי להוריד מהפרק את ההפריה, ואת ההיריון, ולבסס את תבנית המחשבה על הביציות. ואכן התבנית עמדה במבחן התוצאה. מלבד חשד קל שהתעורר אצלי בדיעבד: כשישבה חלי במערה שלה, והתענגה על מראה הבובות המאושרות שבבלונים המודבקים אל הדופן, מה היה מראה הבובות הללו? באיזה בובות משחקות הילדות שגדלות לנשים?