כשהחשמל במנורה שלכם פעם דולק ופעם לא,המנורה עצמה נדלקת וניכבית בלי שום יכולת לצפות מראש מתי, באיזה חוקיות וכו.

כך גם אנשים עם הפרעת קשב. מילדות מוקדמת לומדים שאין להם איך לצפות מראש-יקשיבו או לא יקשיבו, יצליחו לעקוב או לא,יזכרו או רק חלק, יצליחו להבין אותם , האם חוט המחשבה שלהם  "ייתקע" באמצע המשפט, באמצע הפרזנטציה שלהם בעבודה?

וכך מתחיל תהליך של חוסר אמון בעצמם שמזין את עצמו כל פעם מחדש. בכל פעם שאכן הקשב אינו משרת אותם- מיד המוח עושה "וי"-אתה צודק\לא יכול לסמוך על עצמי.
וככל שמצטברים עוד ועוד "ויים" כאלה-מתחילים להימנע מלעשות דברים-
לא מדברים כשיש מול קבוצה של אנשים, לא נואמים-גם כשאני שולט מצויין במטרייה, ועוד ועוד הימנעויות מפעילויות הדורשות את האור במנורה דולק ברצף.

מאחר והחרדה הזו נלמדת (וכן-יש גם את הכימיה המיוחדת של ההפרעה שגורמת גם היא לחרדה אבל  גם היא ניתנת לשינוי או עלך ידי תרופות או על ידי אימון המוח) ניתן ללמד את המוח מחדש.
ניתן ללמד את האדם להכיר את עצמו טוב יותר במובן של מה עוזר לו ומה מחריף את המצב, באילו אסטרטגיות אפשר לפעול על מנת לזכור טוב יותר,להתרכז טוב יותר, להתארגן טוב יותר,
ללמוד לשלוט על הטריגרים שמפעילים את החרדה.

ושוב, על ידי הצלחות קטנות,המוח מסמן וי אבל הפעם בצד של "אני יכול", "זה אפשרי עבורי", "מיום ליום קל לי יותר", "כשאני משתמש בסכימה-אני זוכר טוב" ועוד ועוד.
הלמידה השגוייה מתוקנת ואפשר לעשות ]עולות ש]עם חשבת שהן בלתי אפשריות עבורך.