כשקרב רוני עם הקערה לכלוב הזכוכית הגדול, נותרו אנשי הצוות האחרים בשלבים שונים של שמירת מרחק מהפתח. התרחקות שנבעה בעיקר, מהמבוכה למראה כאבו של חירקאן, ששכב שם במשך למעלה מיממה, כשהוא נשען בכתפיו על קיר הזכוכית. ממש באותה תנוחה ובאותו מקום ששכב אז, כשרוני נכנס בזהירות אל הכלוב להוציא את גופתו של בוריס. אף אדם בצוות לא האמין שחירקאן אשם במות זה. לא חירקאן.
לפני יממה, כשנכנס רוני לכלוב, הייתה גופתו של בוריס ישובה על אחד משני הכיסאות שהיו בו, וארשת התדהמה לא סרה מפניו גם לאחר קיפאון המוות. רוני חשב אז, שגם לו הייתה הבעת פנים כזו אם היה מגלה שמוות מיידי משתלט עליו תוך כדי שיחה עם חירקאן. גם הוא התקשה לחשוד שהיה קשר בין מהות השיחה, והמוות. האמון שנתנו כולם בחירקאן, לאחר שלשה חודשי ידידות כנה וקרובה - כמעט זוגיות מושלמת, כפי שהייתה בינו לבין בוריס, היה מוצק וחסר ספקות. בוריס השקיע את כל כולו. את כל האהבה הגדולה שידע להפיק מתוך נפשו השופעת, כלפי היצור העצוב והחביב הזה שבחר להופיע לפתע לתוך עולמנו, כשהחליט שהגיע הזמן לכך.
מעולם לא סיפר להם חירקאן כמה זמן שהה כאן על עולמנו, בטרם החליט 'להציג את עצמו'. אמנם השפה שהשתמש בה הייתה די עשירה, והצביעה על לימוד ממושך. אך מבטאו היה שונה, ולא דמה לאף מבטא מוכר. לעומת זאת, קול הבריטון שלו היה כה עשיר בצלילים רכים ונעימים לאוזן, עד כי נדמה היה שהוא קול מלאכותי ש'נבנה' כדי לשבות את נפשם של בני האדם.
אלא שהקול, היה כל מה שיכול היה להציע לבני האדם. שאר 'נוכחותו' הייתה בלתי נראית - חירקאן היה שקוף".
רוני, המום מכדי שיוכל להוציא הגה מפיו, נכנס לכלוב להוציא את גופת חברו. הוא רק הקפיד להיכנס בזהירות ובתנועות איטיות ולא מאיימות. למרות שלא האמין כי חירקאן ינסה ליטול את חייו, כפי שלא האמין, שעשה זאת לבוריס. בייחוד לאחר שראה את הקלטות שצילמו אוטומטית את פגישתם.
אנשי הביטחון שנשלחו לאתרו, מצאו את רוני בקניון, מודד בחנות זוג נעליים. הם סיפרו לו בדרך למתקן, ללא הכנה מוקדמת, שבוריס נפטר שם בכלוב לפני כשעה. אך שאיש לא ניגש אליו, כי רק בוריס ורוני היו רשאים להיכנס לכלוב פנימה. הם סיפרו לרוני כיצד ישב בוריס ושוחח עם חירקאן, שיחה שגרתית, להעשרת המידע אודות עולמו. במהלך הנסיעה למתקן, הם הראו לו את הקלטת של אותה פגישה אחרונה. אחד מהם הריץ את התמונות עד לקטע בו סיפר בוריס על כך שהוא יוצא, ממחר, לשבוע חופש.
חירקאן לא הבין למה התכוון בוריס. כשהוברר לו שבוריס עומד 'להעלם' מחייו למשך שבוע ימים, הביע קולו של חירקאן כאב עמוק כשאמר: "מדוע? האם רע לך אתי?"
בוריס מיהר להרגיעו, וניסה להסביר לו את משמעות החופשה-השנתית ואת הצורך לשנות מעט את האווירה, ולנוח ממעשי היומיום תוך שכיבה עצלה על החוף מבלי לעשות מאומה.
חירקאן היה נסער. הוא נע בכלוב הלוך ושוב במשך כשתי דקות, לבסוף נעצר במרחק של כמטר מבוריס, ואמר: "אני לא אתן לך ללכת". כשסיים את המשפט, לבשו פניו של בוריס, שהיו מופנות אל המצלמה, את אותה הבעת תדהמה שנותרה עליהם גם בשעה שהוציא רוני את גופתו מהכלוב.
לאחר שקפא בוריס על כסאו, השמיע חירקאן זעקת כאב, ונסוג באיטיות אל אותה פינה, וצנח שם באותה תנוחת ייאוש בה מצא אותו רוני, כשהגיע למקום.
עכשיו, לאחר כיממה, קרב רוני אל הכלוב, ובידו קערה עם ענבים – המאכל האהוב על חירקאן. הוא נזכר בפעם הראשונה שראה את חירקאן אוכל ענבים. היה זה בשעות הראשונות לבואו למתקן. ענב אחר ענב התרוממו באוויר, מול פני רוני, ובגובה סנטרו הם נמחצו, ושקעו לאיטם מטה בזה אחר זה. במהלך שקיעתם המתפתלת, הם הלכו והתפוגגו, הלכו ונעלמו, עד כי לאחר 'מסע' של כשתי דקות, לא נותר מהם זכר. אז חירקאן לא לבש עדיין את הסרבל, שבין השאר, כיסה תהליכים אלה. אז הוא נעל רק את נעלי הבית שהביא לו בוריס, כדי שיוכלו לגלות את מקום הימצאו.
 רוני נכנס לכלוב באיטיות מודגשת, ונעל אחריו את הדלת. הוא בירך את חירקאן לשלום, והמתין. חירקאן לא הגיב. רק הסרבל שעלה וירד בקצב נשימותיו, רמז על כך שהוא בתוכו. ההמתנה ארכה זמן רב, אך רוני לא מצא משהו מחוכם יותר לומר לו, מאשר: "חירקאן, הבאתי לך מעט ענבים".
"אינני זקוק לענבים", נשמע סוף סוף קולו. הקול היה איטי ורפה. "אני זקוק לבוריס", הוסיף בכאב. רוני שתק. תמיד חסרו לו המילים הנכונות שמתבקשות במצב כמו זה. חסרה לו האינטואיציה המדויקת של בוריס, שידע לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, ובצורה כל כך עדינה ויפה, עד כי נדמה היה לבן שיחו שהוא קורא את מחשבותיו, ואומר אותן לפני שזה יהפוך אותן למילים. לבסוף מצא רוני מילים שנדמה היה לי כי הן קרובות להשקפת עולמו של חירקאן: "בוריס איננו. בוריס לא ישוב אלינו. הוא עבר לקיום אחר".
"אני יודע", לחש חירקאן בכאב, "ואני מתכוון להצטרף אליו מיד, בדרכו הארוכה".
"אל תעשה זאת", אמר רוני ברכות, וצעד באיטיות לעברו. "אתה עצמך אמרת שמי שבחר להיוולד, נטל על עצמו מחויבות לקיים את המשך חייו, עד למועד שנקבע מראש. הרי אלה הם החוקים. כך אמרת". רוני גחן באיטיות מולו, והושיט בשתיקה את הקערה קדימה.
"אתה לא מבין את מורכבות העניין", אמר חירקאן באיטיות ובכאב. "בוריס נשא את חציה השני של נשמתי, וכרגע היא הולכת ומתרחקת ממני. אם לא אזדרז, מי יודע מתי יזדמן שוב לשני החצאים להיפגש ולהתאחד סופית. לכן לא נותר לי אלא לעבור על חוק אחד, כדי לקיים חוק-יסוד שהוא חשוב יותר. חוק איחוד-הנשמות"
רוני הניח את הקערה לידו, נגע בעדינות בכתפו, ולחש לו: 'חירקאן'. הסרבל שקע למגע ידו, כמו בלון שהשתחרר מהאוויר שבתוכו, ונותר ריק. 'סלח לי ידידי על חוסר הנימוס', נשמע הקול ממקום מרוחק. מלמעלה. 'אך בשלותה של נשמה נמדדת, בין השאר, ביכולתה למדוד ולהעריך את ערכם האמיתי של דברים, ובצעד הנכון ביותר שתעשה מול כל ה…אפש…' הקול הלך והתרחק, הלך ונחלש עד כי לא ניתן היה להבין את המילים, ועד שלא נשמע עוד.
לאחר שנייה התעשת רוני, וחש במבטי הצוות הנעוצים בו ממרחק. בהבעה קפואה הפך את הסרבל, וקיפל אותו בדקדקנות, כפי שהיה מקופל בזמנו על המדף בחנות. כך נשא אותו החוצה על כפותיו אל הפתח. את הקערה השאיר במקום בו שכב חירקאן".