יש לי כל כך הרבה דברים לספר,
אני רוצה שהכל יכתב כאן מבלי שאצטרך לכתוב או להתבלט מה ואיך לכתוב כדי שתבינו בערך על מה מדובר.
קורים כל כך הרבה דברים בבת אחת, יום אחד אני מרגישה שהכל אבוד, שוב מרגישה אותה ילדה אבודה שאף אחד לא רוצה אותה, מרגישה שאולי כדי לוותר הרי אני זקוקה לכל כך הרבה כוחות עילאיים ואינסופיים על מנת להמשיך במאבק הזה על חיי, ותאמינו או לא-אבל זה אכן מאבק אותו בו אני משתתפת מיום היוולדי, ואין פה משפטים של אולי כדי להפסיק להאבק וכו..משום שהאבקות הזו באה מתוך אין ברירה, משום שזהו הדבר היחידי שייכלתי לעשות על מנת לשרוד ולהמשיך לשמור על נשימה בין כל ההמון רעש והחורבן הזה.

אז אתמול עלו המון תחושות קשות ביותר,
תחושה של לוותר, מחשבות חוזרות על לטבוע במעמקי הפרעת האכילה שתטביע אותי בתוך ים האין תחושה והרגשה, האין כלום, בעיקר הלחשת הכאב השורף הזה...
ויש מישהי אחת שהייתה אמורה להיות אמא שלי, אחת מבין כולם..כנראה לא הייתה אמורה להיות אמא שלי, אלא רק משהו זמני שנמשך 13 שנה...תאמינו או לא, כמה התעללות עברתי שם, עדיין אני אוהבת אותה, כי 13 שנה אי אפשר לבטל...והן היו, למרות שאחרי אתמול ואחרי עוד כמה דברים שקרו בחודש וחצי האחרון, נוצרת תחושה שהשנים הללו מעולם לא היו.
אז היא התקשרה אתתמול במילים עדינות ולא עדינות בכלל אמרה לי להתחיל לפנות את הדברים שלי
ולהתחיל לתאר איך הרגשתי? לא יודעת אם יש לי מילים לכך, בכי שלא נגמר, רק חיבקתי את הרגליים שלי והתפללתי שזה יגמר כבר, שדיי, שכבר אין ביכולתי ובכוחותיי לספוג, לסבול ולהכיל את כל זה, את כל האין צדק הזה וחוסר ההגיון.

והייתה לי התלבטות בשבועיים האחרונים לגביי דירה
מאוד מאוד מאוד מאוד קשה לי
לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל ולאיך להסביר לכם
אז היום נפל האסימון
שזהו זה
אין יותר מקום להתלבטויות ולמחשבות ואם רצוני הוא להשאר בחיים אז אני צריכה לעשות זאת
אז נורא קשה לבד
ונורא קשה שאיש לא באמת יכול לחוות את המקום הזה איתי
ונורא קשה כאשר אני יודעת שאני צריכה טיפול אך למען האמת לא יודעת איך אצליח ביחד עם הכל
ומלבד הבעיה הטכנית הזו, יש את העניין הרגשי שנוסף לעניין ה-מטפלת- שהוא מאוד קשה לי ומתקיימים בו המון רגשות וצבעים וגוונים וכו'.

אז מה אני אגיד לכם?
יש לי תקווה בלב כמו תמיד
אתמול קיבלתי מכה חזקה
בפעם המליון ואחת
אבל כל פעם אני מקבלת אותה יותר קשה, כאילו ממכה למכה עדיין קשה לי להשלים ולהבין שאלו הם הנפשות הפועלות בחיי וכך היה המצב
ושבאמת מאוד מאוד קל לוותר עלי, ויותר מזה- מהצד השני זה כנראה בכלל לא מרגיש וויתור, אלא סתם משהו שהיה וחלף
אז האמת קשה

אבל אי אפשר לוותר
ברגעים שאני ממש על סף ייאוש רוצה לרדת מהבמה ולסיים את ההצגה
אז אני מזכירה לעצמי שעדיין לא..עדיין לא חוויתי חיים
עדיין לא ניתנה לי ההזדמנות הזו
עדיין לא
כשאחווה, שארגיש אותם, שארגיש את עצמי בהם..אז אחליט אם כן או לא
כי אי אפשר לוותר אחרי שנים רבות מדי של מלחמה שהחלו עוד לפני שידעתי, עוד לפני שהבנתי..רק שעוד הרגשתי ויצר ההשרדות היה חזק מכל הרס וחורבן כנראה, מכל כאב פיזי לא הגיוני ומעוות, מכל כאב נפשי שחותך בבשר החי


לילה טוב,
שלכם,
לונה