טוב, אז לפני הכל אני רוצה להבהיר שיש לי חבר מדהים ואני מעבר לאוהבת אותו מאוד. הקטע שאני כותבת לא קשור לאהבה, או לפחות לא כזו.

טוב, לאהבה הראשונה שלי קראו ינאי. נדלקתי עליו בערך שבוע אחרי שהכרתי אותו, ושבוע אחרי זה נהיינו זוג ליום אחד. נפרדנו כי החברה הכי טובה שלו הייתה מאוהבת בו והוא הרגיש שזה לא מתאים. בערך חודש אחרי זה חזרנו לשישה ימים. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלו, ואחת הטובות שהיו לי, לפחות באותו זמן.

נפרדנו אחרי עוד 6 ימים ואחרי חודש או חודש וחצי חזרנו לשבוע "שלם". אהבתי אותו מאוד, הוא היה הראשון שהבנתי שאני אוהבת. אחרי שנפרדנו שוב הפכנו לידידים. האמת שמהר מאוד הפכתי להיות הידידה הכי טובה שלו, מספיק טובה שהוא הרגיש בנוח לספר לי שהוא בכלל לא אהב אותי, בשום צורה, בכל הזמן שהיינו ביחד.

הוא אמר את זה נחמד יותר, אבל אני נפגעתי מזה כמו החיים. בלעתי את הכאב הזה והמשכתי להיות הידידה הכי טובה שלו, לשמוע כמה רע לו ולהיות שם בשבילו. במשך כמעט שנתיים הייתי שם בשבילו. שמעתי על הבנות שהוא רצה, וגם את תקופת המשבר שהוא לא היה בטוח מה הוא רוצה. בכיתי בגללו לא מעט, אבל לפני 10 חודשים מצאתי את האדם הכי מדהים בעולם, החבר הנוכחי שלי, החבר הרציני הראשון שלי, שהיה מונח לי מתחת לאף מאז ומעולם. אני איתו כבר 10 חודשים, והוא הפך אותי למאושרת, אבל דבר אחד ביני לבין ינאי לא השתנה.

הוא המשיך לקחת אותי כמובן מאליו. גם כשהחיים שלי קרסו מסביבי, בכיתי כל ערב והרגשתי איך אני נופלת לתהום, הוא לא היה שם בשבילי אפילו לרגע אחד. אחרי שהכרתי את גל, והוא הוכיח לי שזה לא אמור להיות ככה, לא רק בזוגיות, אלא גם בידידות.

לפני חודש וחצי בערך רבתי עם ינאי, אבל הוא עדיין לא מבין למה אני כועסת עליו, ואני מוטרדת מזה שזה מציק לי ומזה שלא משנה מה, נראה שזה לא יגמר מעולם. מה לעזאזל אני יכולה לעשות?

לכל החברים שלי כבר נשבר לשמוע מזה, ואני מבינה אותם. וזה כבר לא קשור על אהבה, זה מרגיש פשוט כמו מעיין ניצול. הוא ניצל אותי, ואת העובדה שאני אוהבת כמעט כל אדם באשר הוא אדם... ועכשיו חזרנו לדבר, בערך, ואני לא בטוחה למה לי בכלל לחזור לדבר איתו, אני לא חושבת שיש משהו שהוא מביא לידידות הזו.

תודה רבה על הסבלנות בקריאה, וסליחה מראש,
סנייק, שממש תשמח לתגובות מה לעשות.