לונה,
כמה עצוב לקרוא אותך, להרגיש את  הכאב ולעמוד חסרת אונים למולו...
אכן, טעויות קשות קורות ויוצרות גלים, את, לא אחת מהן, בפרוש לא!!!
הסבל שלך כן!!!!
מחכה לקרוא פוסטים שמחים יותר שיעידו על דברים שמתחילים להסתדר,
אבל גם כשכואב - אני איתך מחבקת מרחוק
איילת

אוייש לונהההה, כמה כאב וכעס. איזה גורל קשה זה להרגיש שכבר מנקודת הפתיחה הכל התחיל לא טוב, ברגל שמאל.. וכל החיים נדודים כדי למצוא סוג של תיקון או פיצוי, לייחל למשהו, קן, שיתן נחת... והבנה אחת גדולה שבסופו של דבר נראה למרות על הכוונות הטובות אבל גם מאוד מוגבלות ולא מספקות מצד אנשים שונים ומצד גורמים שונים, בסופו של דבר אנחנו נשארים באחריות של עצמנו, וזה כואב כ"כ ותחושה כזאת מנכרת. והייתי רוצה להאמין שזעקת האישום שלך היא כזו שמאחוריה מצויה התעקשות אדירה לחיות ולא להשבר! את חייבת למצוא את עצמך!! אם אין לנו את עצמנו אין לנו כלום. זה לא משנה מי נמצא מסביב אם אין לנו את עצמנו. גורמי תמיכה אפשר לחפש מחדש ולשוב ולמצוא מחדש, אם מתאמצים מספיק יהיו נקודות אחיזה תמיד, כך או אחרת, שיעזרו לשאת את הראש מעל המים ברגעי קושי איומים. אבל את חייבת לפתח יכולת שיותר חשובה מכל זה ביחד- היכולת להיות לבד עם עצמך ועדיין להרגיש שאת לא לגמרי לבד, אלא יכולה לסמוך עלייך שתהי שם בשבילך ותשמרי עלייך. לשם את חייבת לשאוף. להיות לבד ועדיין להרגיש שהקרקע מתחת לרגלייך נשארת יציבה ולא נשמטת פתאום.....ותגלי שאת יכולה. את יכולה לעמוד בזה- לעמוד על 2 רגליים ולהיות גם כשנדמה שאי אפשר ואין סיכוי- תחפשי שם את עצמך, תעצרי לנשום!! תגלי את המשענת הפנימית שלך!! מאחלת לך מכל הלב שתמצאי אותה.
ובנתיים לפחות כאן יש מי שמקשיב ושומע את זעקתך ועד לכאבך.
תעזרי בטיפול וכל מה שצריך. זאת האחריות שלך -לשמור על הילדה הקטנה שאת נושאת בנפשך. תטפלי בעצמך - טפלי בה.  

שי איילת ורחי תודה שהתייחסתן
אני רוצה להגיב ואין לי מה

רק רוצה להגיד שהייתי רוצה להיות קשורה
שורשים
להרגיש שייכת
להגיע מאיפשהו
ולא משום מקום, שגם שם הוא אפלולי ומעוות
השום מקום הזה שקיים ולא קיים