ללכת אחרי...

שבירה מוחלטת

10/08/10 17:32

1353 צפיות

מתעקשת ללכת קדימה
מתעקשת ומתעקשת

ונדמה שאיש לא שומע צעדי
ונדמה שלאיש אינם משנים צעדי.
וחיפשתי למי לדאוג, וחיפשתי את מי לזכור, וחיפשתי על מי לבכות..
לחרוט ולשמר היטב את הצער בלב שהפעם הבאה פשוט לא תהיה,
חיפשתי בהתעקשות מוחלטת ומודה היום- הגרוע מכל נחשף בפני,
שאין זה משנה..אין זה משנה לאיש, הרי כל אחד וחייו שלו,
אינני שייכת לאיש
אני תוצר של טעות אחת קטסטרופלית
שיצרה עוד ועוד טעויות ועיוותים, והאם אני אשמה? אין זה משנה

ויש בי רצון עז לחיות
לחבק את החיים
להמציא כל יום מחדש אמונה ותקווה
אך היום, היום אני כבר עייפה...ורואה שלאיש לא באמת אכפת

אני מאשימה
אני מאשימה
מפנה אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל
כלפי בית משפט אשר חתם את גורלי למשך שנים רבות
לא חסך ממני טראומות
כלפי הרווחה אשר לא ישרה מבט אלי, אל אותה ילדה שהייתה אמורה להיות אז-שמורה
על שלא שמעולם לא שאלו, על שרק סימנו עוד ועוד ויים, כמוני
אני מפנה אצבע מאשימה אחת גדולה כלפי מרפאה אחת נחשבת מאוד במדינת ישראל אשר נטשה אותי ברגע כה קריטי ורק חיזקה לי את התחושה שאין לי מקום, וגם שנדמה לי שיש לי, בשניה אחת הוא נלקח

אני מאשימה את סבתא שלי ודודתי השניה והאהובה אשר היו התקן השפוי, החם, הטוב והאוהב, מאשימה אותן על שלא ראו אותי, אלא ראו את עצמן
אני מאשימה משפחה שלמה על שלא רצתה לראות
אטמה אונזנייה וכיסתה עינייה ושתקה

אני מאשימה את המורות בבה"ס אשר הצטיינותי קסמה אליהן והן לא ראו מעבר לזה
מאשימה אותן על המבט המתעלם מהחולצות הארוכות
מהעיניים המסתתרות
אני מאשימה את עצמי על הפחד שיגלו
על ההסתרות
על הבושה
על הזוהמה

מאשימה את זו שילדה אותי על שידעה היטב עם מי היא מתחתנת, כי היא ידעה
ובכל זאת התחתנה
ובכל זאת ילדה יצור אחד קטן לעולם
ראתה, שתקה, הייתה, התעלמה
בבית, בסלון, במטבח, בשירותים, בחדר השינה
אז איפה היא הייתה?

והיום אני צריכה להתחיל לנוע,
ואין את מי להאשים כי זה בכלל לא משנה
ואין למי לבוא בטענות כי אף אחד לא אחראי

אלוהים איך חיים לבד במציאות הזו?
איך?????????????

לבו

תגובות

Noa

10/08/10 18:22

היי לונה,
לא פשוט לקרוא אותך, בכלל לא.
את שואלת איך מצליחים לחיות לבד במציאות הזו?
ובכן, בסופו של דבר הכל טמון בדבר אחד, בעד כמה את חזקה מבפנים. והאמת שרק ע"פ כתיבתך נראה כי את בהחלט שורדת אמיתית, אחת כזו שלאור חוויית הדברים לא מרימה ידיים אלא מתחסנת, מתחשלת ומתחזקת. ככל שתהיי חזקה יותר, כך תצליחי לחיות את "הרגע" ותהיי ממוגנת מאכזבות.
למרות הדברים הקשים שעברת ועדיין עוברת...אני סבורה כי ניתוב האנרגיות לאשמים וללא אשמים לא יצמיחו תוצרים כלשהם, עדיף להתעסק בהווה ובמה שעכשיו ולשאוף אל העתיד, לבנות את הבסיס מחדש, גם אם הוא מרוסק ומנותץ. מצחיק איך אני כביכול מנסה לייעץ לך ואני עצמי בבור שחור שלא מצליחה להרים את עצמי מתוכו, תמיד הייתי מצויינת בהמלצות לאחרים...רק לא ליישם זאת עליי, זה ה-גבול.
מאחלת לך הצלחה בכל אשר יבוא, חוזק פנימי ושתאפשרי לעצמך להנות מהאור בקצה המנהרה...כי אין ספק שהניצוצות כבר טבועים בך, החיים מחבקים אותך – החזירי להם חיבוק בחזרה וצאי לכבוש.

"להתקדם תוך כדי תנועה
תוך כדי חולשה תוך כדי בושה
תוך כדי תנועה תוך כדי תנועה
להתקדם תוך כדי תנועה תוך כדי תנועה ..."

אילתוש

10/08/10 19:30

לונה,
כמה עצוב לקרוא אותך, להרגיש את הכאב ולעמוד חסרת אונים למולו...
אכן, טעויות קשות קורות ויוצרות גלים, את, לא אחת מהן, בפרוש לא!!!
הסבל שלך כן!!!!
מחכה לקרוא פוסטים שמחים יותר שיעידו על דברים שמתחילים להסתדר,
אבל גם כשכואב - אני איתך מחבקת מרחוק
איילת

רחי

10/08/10 20:40

אוייש לונהההה, כמה כאב וכעס. איזה גורל קשה זה להרגיש שכבר מנקודת הפתיחה הכל התחיל לא טוב, ברגל שמאל.. וכל החיים נדודים כדי למצוא סוג של תיקון או פיצוי, לייחל למשהו, קן, שיתן נחת... והבנה אחת גדולה שבסופו של דבר נראה למרות על הכוונות הטובות אבל גם מאוד מוגבלות ולא מספקות מצד אנשים שונים ומצד גורמים שונים, בסופו של דבר אנחנו נשארים באחריות של עצמנו, וזה כואב כ"כ ותחושה כזאת מנכרת. והייתי רוצה להאמין שזעקת האישום שלך היא כזו שמאחוריה מצויה התעקשות אדירה לחיות ולא להשבר! את חייבת למצוא את עצמך!! אם אין לנו את עצמנו אין לנו כלום. זה לא משנה מי נמצא מסביב אם אין לנו את עצמנו. גורמי תמיכה אפשר לחפש מחדש ולשוב ולמצוא מחדש, אם מתאמצים מספיק יהיו נקודות אחיזה תמיד, כך או אחרת, שיעזרו לשאת את הראש מעל המים ברגעי קושי איומים. אבל את חייבת לפתח יכולת שיותר חשובה מכל זה ביחד- היכולת להיות לבד עם עצמך ועדיין להרגיש שאת לא לגמרי לבד, אלא יכולה לסמוך עלייך שתהי שם בשבילך ותשמרי עלייך. לשם את חייבת לשאוף. להיות לבד ועדיין להרגיש שהקרקע מתחת לרגלייך נשארת יציבה ולא נשמטת פתאום.....ותגלי שאת יכולה. את יכולה לעמוד בזה- לעמוד על 2 רגליים ולהיות גם כשנדמה שאי אפשר ואין סיכוי- תחפשי שם את עצמך, תעצרי לנשום!! תגלי את המשענת הפנימית שלך!! מאחלת לך מכל הלב שתמצאי אותה.
ובנתיים לפחות כאן יש מי שמקשיב ושומע את זעקתך ועד לכאבך.
תעזרי בטיפול וכל מה שצריך. זאת האחריות שלך -לשמור על הילדה הקטנה שאת נושאת בנפשך. תטפלי בעצמך - טפלי בה.

aspransa luna

11/08/10 22:58

שי איילת ורחי תודה שהתייחסתן
אני רוצה להגיב ואין לי מה

רק רוצה להגיד שהייתי רוצה להיות קשורה
שורשים
להרגיש שייכת
להגיע מאיפשהו
ולא משום מקום, שגם שם הוא אפלולי ומעוות
השום מקום הזה שקיים ולא קיים