משננת לעצמי את המנטרה הזו בראש בלי הפסקה, הגעתי ל40 שלי (משקלית - ברור...) וזה אמור להיות שמח, אבל זה לא ממש מצליח להיות כזה...
ואני לא אכביר כאן בתאורים של מה אני מרגישה שאני נראית - כי זה לא משנה אם את 20 40 או 80 - מרגישים אותו דבר וזה בלתי נסבל,
עכשיו אני ב40 וזה מרגיש לי שה40 הללו אשמים....
ולמי שלא יודע אני מדברת על זה שעליתי ל40 ק"ג ולא ירדתי,
וזה קשה - אני סוחבת 40 ק"ג של מועקה שיושבים לי על הלב, אבל יש גם מקום קטן לסיפוק העצמי - ואני צריכה להאדיר את המקום הזה, שיתפוס יותר מקום, כך גם יקטין את המועקה (ולא ע"י ירידה במשקל)
אז אני נלחמת, ותאמינו לי שאני נלחמת... אני יורקת דם, ואפילו בכתיבת שורות אלו אני לא מפסיקה לבכות,
אבל שיהיה ברור - אני לא נשברת!!!!!
ואני כותבת את זה בעיקר כדי לשכנע את עצמי, איילת - לא עכשיו....!!! בעצם, גם לא בכלל....
הלוואי ואוכל לעמוד בזה...הלוואי!!!
אני מרגישה כ"כ מבולבלת, כאילו כבשתי את האוורסט, בלי תנאי שטח, בלי ציוד מתאים, בלי לבוש חם, פצועה וחבולה עד זוב דם, ללא אבר שלם בגופי- ובכ"ז כבשתי את הפיסגה,
בעצם, זה לא תאור מתאים, לא מרגישה שכבשתי את הפיסגה, ודווקא אברי שלמים יותר מתמיד, (אני מדברת על זה שאני מניחה, שמצבי הבריאותי טוב יותר...לפחות מרגישה פיזית הרבה יותר טוב, למרות תסמיני ההזנה המחודשת,
אה, וכן, המסע המובטח לטיול בעולם - מתחיל כבר השבוע, בהוראת הרופאה הוא לא יהיה ארוך כרגע, בגלל מצבי הפיזי ואיזה נס...בארץ שאליה אני נוסעת - יש לי דוד רופא בכיר שיוכל לעקוב אחר מצבי, רק כך הורשיתי לנסוע.
אז בסוף השבוע אני ממריאה ופורשת כנפיים- אבל המועקה היא זו שעוטפת את כל כולי, אני ממש מקווה שההתרגשות וההנאה בוא יבואו, ותפחת הבושה הגדולה של להוציא את אפי מהבית,
יהיה בסדר,
מבטיחה מבטיחה להצליח להנות...
וכמובן- אני לא נשברת, לא נשברת!!!!!!

בהמון אהבה לכולכן,
והרבה תקווה בלב שאכן לא אשבר.
לילה/בוקר טוב לכולכן/ם
איילת (שלא נשברת...)