וואו כמה רחוק ברחתי גם מהמקום הכי קרוב למציאות ורק בשביל להרגיש אחרת לא שייכת...ואני שוב כאן מוצאת את הכוח...
עוד יום ועוד יום וזה כאילו רק היום ודי אבל במבט חפוז לערימת הימים שעברו זה כבר 11 שנים....כן טיפה ועוד  טיפה לאגם שלם של חיים עכורים
ולי אין יותר כוח לשחות ומחפשת מציל.אני יודעת שהוא נמצא בתוכי שקוע במצולות רק מחכה להציף אותי למעלה לחוף מבטחים..ואני כל כך פוחדת ורוצה עוד יום אחד להתענג במיי הרזון..
החוף מלא באנשי הצלה שכל כך רוצים לשחות לעברי להושיט את ידם הם מזהים את אותות המצוקה אבל אני כל כך מפחדת שגם אם אני מושיטה את קצות האצבעות אני ישר צוללת שוב ומרימה את פני במסכה צבעונית..
נמאס לי מחיי השקר הכפולים ומפחדת להתמודד...שוחה כמו מטורפת לעבר מטרה מסוכנת ממולכדת,חותרת בגלים בכל הכוח ובתוכי אני יודעת הכל ומרחיקה אנשים מהים הסוער מוציאה אותם מהמערבולת ורק אני עצמי שוקעת במצולות...
מתי אני יהיה האני האמיתי שמסוגל לנסות להתמודד ולהגיע למטרה בדרכים סלולות?בעצם להשלים עם העובדות שהמטרה כבר הושגה מזמן. 
אני הולכת לאיבוד בין ההיגיון ורגש הפחד אני חצויה לשניים ומחפשת כבר לחבר בין הכל
אני ממשיכה ללכת לטיפול ומצהירה על השלמה עם המחלה...אני מפחדת להגיע לדיאטנית כי בסוף נשאר בראש מהפגישה רק המספרים... מחפשת תשובות וכוחות בכל מקום אפשרי רק לא בעצמי...בתוכי!