מכון פסגות סוזי הייתה בסביבות גיל ארבעים כאשר הרופא דיווח לה על הופעת 'נקודה' בצילום החזה שלה. מאחר שסוזי האמינה ש'ללכת לרופא זה לחפש בעיות', היא דחתה את הטיפול בעניין במשך מספר חודשים. כאשר סוף סוף ערכה את הבדיקות, אושרו פחדיה הגדולים ביותר – הביופסיה גילתה קיום תאים ממאירים. סוזי עברה ניתוח במהלכו כרתו הרופאים חלק מריאותיה ואולם החדשות בפיהם היו רעות שכן הסרטן כבר התפשט ושלח גרורות. הבשורה היכתה בסוזי ובמשפחתה, כהתפוצצות רימון הלם. לאחר מספר חודשים, החלה סוזי שוקעת בדיכאון הולך וגובר. אני רואה אותן מניע בראשך ונאנח בהזדהות. רגע, אל תחפז! תתפלא לשמוע שהסיבה לדיכאון לא הייתה המחשבה על המוות, גם לא כאבי המחלה או אי הנוחות עקב הטיפול הכימותרפי, אם כי כל אלה בוודאי אינם נעימים. הנתון שגרם לסוזי את הסבל הנפשי העז ביותר, היה העובדה שחולשתה הרבה אילצה אותה לוותר על פעילויות יומיומיות בהן הורגלה, ואשר היו חשובות ביותר לתחושת הזהות שלה ולכבודה העצמי. סוזי התקשתה לטפל במשק הבית (בעלה עשה את מרבית העבודה) והיא נאלצה לוותר על עבודתה ועל פעילות התנדבותית של קריאה לעיוורים – בה עסקה שנים ארוכות. מה תאמר עכשיו? בוודאי תטען שבעיותיה של סוזי הן 'אמיתיות'. אומללותה אינה נוצרת מעיוותי חשיבה, אלא נגזרת מהמצב. בסדר, מצבה אכן מעציב, אבל השאלה המרכזית היא: האם גם דכאונה מחוייב המציאות? התחלתי לברר עם סוזי מדוע חוסר הפעילות מדכדך אותה כל כך. הסברתי לה את המושג 'מחשבות אוטומטיות' והיא כתבה את המחשבות השליליות הבאות: 1.אני לא תורמת לחברה. 2.אני לא מגשימה שום מטרה אישית. 3.אני לא מסוגלת להשתתף בפעילויות מהנות. 4.אני מהווה עול על בעלי. התוצרים של מחשבות אלו הם רגשי כעס, עצבות, תסכול ואשמה, המובילים לדכאון. כאשר ראיתי את מה שכתבה סוזי, 'קפצתי' משמחה. מחשבותיה דמו למחשבות של פציינטים מדוכאים ובריאים בגופם, עימם אני נפגש מדי יום במשרדי. דדכאונה של סוזי לא נגרם על ידי המחלה הממאירה, כי אם על ידי גישה ממאירה שגרמה לה למדוד את ערכה העצמי לפי פעילות והישגים. כך הורגלה סוזי כל חייה, וכאשר נחת עליה הסרטן היא שמעה אותו, כביכול, לוח באוזנה: “אינך מסוגלת לעשות יותר שום דבר מועיל, את חסרת כל ערך כאשפה המיועדת להשלכה!”. היה בהחלט מקום להתערבות טיפולית! הצעתי לסוזי לבנות גרף 'ערך אישי' מרגע לידתה ועד יומה האחרון. התוצאה הייתה מעניינת ביותר. סוזי התייחס לערך האישי שלה כ'קבוע' (מספר שאינו משתנה) והיא העניקה לעצמה את הציון 85 מתוך סולם דמיוני של 0 עד 100. שמת לב? היא לא חשבה כלל על שינוי כלשהו האמור להתרחש בערך האישי שלה, גם לא בתקופה הנוכחית של חייה. לאחר מכן בקשתי מסוזי להעריך את רמת הפעילות היוצרת שלה, לפי סולם דומה. היא שרטטה קו מתעגל (בצורת פעמון/עקומת גאוסט) המציג פעילות נמוכה בתקופת הינקות, עלייה בפעילות בתקופת הבגרות, וירידה לקראת סוף החיים. עד כאן הכל טוב. היא סיימה את המטלה, ממתינה למצוא פי. אני שתקתי והבטתי בה. ואז בבת אחת 'תפסה' סוזי את משמעותם של הגרפים שציירה. היא הבחינה בשני נתונים בולטים. הראשון: גרף הפעילות עדיין לא הגיע לאפס. מחלתה אמנם הקטינה את אפשרותה לפעול, אך היא עדיין תרמה לעצמה ולמשפחתה, תרומה שאיננה נמדדת בכמות כי אם באיכות. רק עיוות החשיבה מסוג 'הכול-או-לא-כלום' היה מסוגל לשכנע אותה שהיא לא תורמת דבר. הנתון השני והחשבות ביותר הוא שערכה האישי נותר כשהיה, ללא קשר להישגיה ולרמת פעילותה; העובדה שציינה זאת ספונטאנית הוכיחה לה שזו אמת פנימית – לפני כל ה'חשבונות'. סוזי קלטה שאין מוטל עליה לרכוש בכל יום מחדש את ערכה האנושי, מאחר שהוא שריר וקיים בפני עצמו. למרות חולשתה היא יקרה כתמיד. חיוך התפשט על פניה ודיכאונה החל להתפוגג. ההשתתפות ב'נס' קטן זה הייתה עבורי חוויה של ממש. הדבר לא ריפא את הגידול, אך הוא החזיר לסוזי את הערכתה העצמית וחולל שינוי גורל בהרגשתה ניתן גם לטפל בדיכאון שיטות אלטרנטיביות כמו קורס פרחי באך.