למה המשפחה שלי לא מוכנה לקבל את זה ולעזור לי לנסות מזה כול יום שעובר עלי הוא כמו נצח אני לא יודעת למה המשפחה שלי חושבת שכול דבר בא מצומי וזה ממש אבל ממש לא נכון לא כול דבר זה צומי ממש לא ככה אני לא מחפשת צומי אני כשהתחלתי את זה עברתי משהו שקשה לי מאוד לקבל את זה ולדבר על זה אני חושבת שאני אשמה וגם כשהגעתי לאנורקסיה אני גם אשמה אני מרגישה ממש שהמשפחה שלי לא אוהבת אותי אני מרגישה שכוחותי הולכים ונגמרים לי כול יום אין לי כוח כול יום להסתגר בחדר ולבכות אני מנסה לצאת מזה לבד אבל לא הצלחתי עד עכשיו אני חוזרת לאישפוז בתל השומר ומקוה מאוד שאני יסיים את  האישפוז בלי שהמשפחה שלי תחזור ותגיד לי שאני שמנה מספיק שאני רואה את  עצמי כול יום במראה מספיק לי לאכול חצי תפוח ביום ולהקיא אבל אין לי כוח לחיים כאלה אני רוצה לשקם אותם כבר בלי לעשות חשבון לאנשים שלא אוהבים אותי ולדעת שאכפת לי מעצמי ולהתחיל לאהוב את עצמי כי כבר עבר המון המון זמן ממה שעברתי ודי אני לא רוצה לבכות יותר אני פשוט מאוד רוצה לחיות ולא להיות חצי מתה רוצה להגשים את השאיפות שלי ולהילחם כול יום עד שאני יצליח ובעזרת השם כאשר אני יכנס לאישפוז הזה זה יהיה האישפוז האחרון בהפרעות אכילה בלי לחזור לשם יותר שיהיה לכולם שבוע טוב והמשך יום מקסים