כולן הגיעו עם כפכפים, רק גילה הביאה כמוסכם כיבוד ומים.
הצטרפו מירה ועליזה, שהשתתפו במפגשים המקדימים אך לא היו בגבעה בצל החרוב.
בכניסה לשטח יצרנו את טקס הפתיחה:
מעגל כוח שעוזר להרגיש להיות מחזיקה מצד אחד- ומוחזקת מצד שני.

השלמנו את מעגל האבנים בצל החרוב ופרסנו את המחצלת.
סיפרנו שוב את סיפור טעם החיים ועצרנו בתמונת המפגש עם הקהילה .

אני: "מה בעצם אנחנו עושות כאן ומה מאפיין את הקבוצה שלנו?"
ענת מספרת על בתה חולת האפילפסיה ובעלה חולה הסרטן.
רחל מספרת על בתה שגם לה יש פרכוסים.. ומספרת על כך ששמעה שאחוזי הנכות שקיבלה הם מעטים מדי. היא פונה אלי- "האם את מבינה בזה ואפשר להתייעץ איתך?"
אני מבטיחה שנברר ונחזיר תשובה בהמשך.
עליזה מספרת על בתה, שהתעוורה בעקבות מחלה בעיניה. היא בוכה ומספרת על ניתוחים שרק החמירו את המצב,על הכעס ותחושת חוסר האונים.
מירה מספרת על בעל חולה נפש ובן חולה תלסמיה. היא בעצמה חולת תלסמיה וצהבת B.
רחל שואלת : " שמעתי בקופת חולים את האחות אומרת שלחולי תלסמיה אסור להתחתן עם חולה תלסמיה אחר. מהי המחלה הזאת?"
גילה מספרת על בתה ועל הקושי בהתמודדות עם התנהגות הילדה חסרת השינים ומחלת העור שלה. היא מספרת שלילדה אסור להיחשף לשמש ואני שואלת אותה אם היא הולכת לבית הספר. "לא תמיד.. הילדה כבר בת 17 ורואה את אחייניה שצמחו להם שינים ומבינה שמשהו כאן לא בסדר. אבל למשפחה אין כסף לממן השתלות שינים."
רז מספרת על שלושת ילדיה, ביניהם ילד המתמודד עם הפרעת קשב והיפראקטיביות.
היא מספרת שוב על הכוויה ביד שגורמת לו להסתיר ולהתבייש.



אני: "ראינו בסיפור שאנשי השבט נהגו לפגוש את השבטים השכנים ולהחליף את הסלים שלהם בדברים שיצרו השכנים. מה אתן תורמות לקהילה ומה היא תורמת לכן?"
ענת (נשענת על רחל): "אנחנו מספרות זו לזו, מתייעצות וגם שופכות את הלב. "
אני: "האם כולן מסכימות שזה תפקידנו בקהילה והאם זה מה שאנו מקבלות ממנה?"
עליזה: (בוכה) "לא, אני לא מקבלת עזרה בכלל. בעלי נטש אותי לפני 13 שנה להתמודד לבד עם גידול הילדים.ברגע שהתעקשתי לקבל מזונות השכנים מפנים לי עורף-בעיניהם אני לא בסדר. הם לא חושבים שזכותי לדרוש ממנו אחריות. כולם בעדו אבל אני מצפצפת על כולם. עושה מה שטוב לי ומה שאני צריכה- לא אכפת לי מה שיגידו. רק ההורים שלי עוזרים לי."
ענת: "אצלנו אסור לאישה להסתובב לבד- היא חייבת גבר שילווה אותה. אני בין הנשים הבודדות שנוהגות ברכב- אבל אני לא יוצאת מגבולות הכפר כמעט. אם אני חייבת לצאת, אני מקבלת ליווי מהגברים במשפחתי- מהבעל של רחל אם בעלי לא יכול."
רק אנשים שהיו במצבנו או שהיו חולים בעצמם, יכולים להבין את הקושי ומוכנים לעזור.
הנה, אני חולה במחלת לב ואף אחד לא עזר לי – אפילו בעלי. רק לאחר שהוא חלה בעצמו הוא מבין ומתחשב יותר.
היום אנחנו משפחה מלוכדת: עוזרים אחד לשני אבל לא מתערבבים עם השכנים.
אם אני רוצה לדבר עם מישהו ,אעדיף לדבר עם מישהו מהישוב שבו נולדתי ולא מכאן.
רז: "הלוואי שיכולתי לשנות את המצב אצלנו. בעלי נפל על הראש מהגג ומאז התנהגותו השתנתה.
מי שמנהל בעצם את החיים שלנו ומתערב בכל דבר זה חמי."
אני: "מה זה אומר שהוא מתערב בכל דבר ומנהל את החיים? "
רז: "הוא כל הזמן אומר לי : תעשי ככה ואל תעשי ככה"
באדרה: "זה קשה במיוחד להיות מכפר אחר .תמיד מי שנולד כאן קובע ודעתו נשמעת
ואילו מי שמגיע מכפר אחר נחשב פחות. הנה רז,ענת ומירה בכלל לא מכאן."
עליזה אומרת: "עכשיו מששמעתי את הצרות שלכן, לא הייתי מתחלפת עם אף אחת ממכן.."
אני מסכמת: "הבנתי שעבורכן משמעות הקהילה היא לנחם , לתמוך ולעודד- בעיקר במשפחה המורחבת ,אבל גם מכשול לעצמאות ולחופש .שמענו שלא רק שלא תמיד עוזרים לכן, אלא גם מפיצים עליכן שמועות. זה נשמע מצב שלא פשוט לחיות בו."

כולן מהנהנות, אף אחת לא מוסיפה.


אנחנו יוצאות להפסקת אוכל ושתייה. ענת נוסעת להביא את דלית. אני חושבת הכי טוב בהליכה ולכן אני מסתובבת קצת בשטח.

אחרי ההפסקה שוב במעגל, אני מעדכנת את דלית במה שנאמר עד עכשיו ומסכמת:"זה נשמע התמודדות רצינית, שכדי לעמוד בה צריך שנהיה מצוידות בכלים המתאימים.הקבוצה הזאת בעצם מקבילה לחיים שלנו.גם בבית, במשפחה ובקהילה אתן לא יכולות להסתדר בלי הכלים המתאימים- וגם כאן בטבע לא.
אם תמשיכו לבוא עם כפכפים ובלי מים- תישארו לשבת במעגל האבנים הזה ותמיד תהיו תלויות במים שאני מביאה- ואני לא יכולה לסחוב הרבה. כמו שאתם חייבות לשמור על עצמכן כדי שתוכלו לטפל במשפחתכן, כך אתן חייבות לשמור על עצמכן כאן.
מה תבחרו: להמשיך לבוא בלי נעלים ומים, או לנסות להרחיב את מעגל האבנים ואולי גם לצאת ממנו?"
כולן שותקות. נראה שהאסימון נופל...
רחל מתמתחת ואומרת: "באמת כבר קשה לי לשבת..אבל אין לי נעלים סגורות.."
(צריך לזכור שהן יושבות עם חצאית די צרה, שלא מאפשרת תנוחה נוחה במיוחד).
(נילי אומרת שאין סיכוי שהיא תוציא כסף על נעלים, כשהמשפחה שלה מתקיימת מ3000 ₪ בחודש.).

אנחנו קמות ואני מבקשת מכולן להתרכז על המחצלת ואומרת: "מסביבכן הנהר שורץ כרישים רעבים.
לרשותכן לוחות מקרטון אשר באמצעותם בלבד תוכלו להתקדם," ושואלת:

"מה יהיה היעד- האם להקיף את כל החלקה או רק להגיע עד לעץ הסמוך- מרחק של 10 מטר? "
אנחנו מסכמות שנתחיל בצעדים קטנים.. המטרה להגיע אל העץ בזמן מוגדר של 10 דקות.
ענת ורחל נעמדות על לוחות הקרטון. הן מתקשות בהתחלה להבין איך להתקדם ואני מראה.
באדרה מוסיפה להן לוחות- ואני לוקחת חלק בחזרה כאשר כולן עומדות עליהם.
קולות של מחאה והפתעה- אבל הן מצמצמות רווחים ומתחילות להתקדם.
בדרך אני חוטפת להן לוחות נוספים ובאדרה אומרת: "שלא תיתנו לה לקחת לכן.."
בשלב מסוים הן תקועות- אין מספיק לוחות והן מבקשות שאסביר איך להמשיך.
אני מציעה להן לחלק את המשאבים שעומדים לרשותן והן חותכות את הקרטון ומתקדמות.
גילה מהנהנת- "אז מה שעוזר להתקדם כאן ,זה חלוקת המשאבים באופן שונה."
בתום הזמן כולן מגיעות לעץ ומשאירות חלק מהקרטונים בשטח.
אני שואלת אותן: "אם הבנתן שמה שעוזר לכן להתקדם אלו לוחות הקרטון- מדוע השארתן אותם בשטח, הרי תצטרכו גם לחזור?" הן חוזרות לאחור ואוספות בחזרה את הלוחות, מצחקקות.
אני שואלת את באדרה:"מדוע נשארת בצד ולא הצטרפת לקבוצה?"
באדרה: "חשבתי שזה יעזור להן. אם הייתי מצטרפת זה היה מכביד עליהן ומקשה לעמוד במשימה."
אני: "האם אתן מכירות את המצב הזה שמישהי מוותרת כדי שהאחרים יוכלו לשחק בלעדיה?"
דלית אומרת: "אני תמיד מוותרת על מקומי במכונית כשהולכים לסרט או לים.."
אני: "אז מה הניסיון שלכן מלמד עכשיו?"
רחל: "צריך להבין מה המשימה. המשימה שלנו היא שכולן ישתתפו- אנחנו לא מוותרות על אף אחת. וצריך לחלק משאבים נכון ולשמור על מה שעוזר לנו להצליח."
אני: "אז לאור הניסיון, כמה זמן תצטרכו עכשיו כדי לחזור?"
כולן: "עכשיו שאנחנו מבינות איך מתקדמים, נצטרך רק חצי מהזמן. "

דלית לא מרגישה טוב, ואנחנו מוותרות לה ושולחות אותה לשתות בצל החרוב ולחכות לנו:
"את יכולה לעודד מהצד..זה גם טוב.."

בדרך חזרה, נילי האחרונה בטור, מתעייפת מהמאמץ. אני מזכירה לה את האפשרות להחליף תפקידים אבל היא בוחרת להמשיך.
אני מבקשת שיעשו עוד מעבר אחד, והפעם בשולי הצל שמטיל החרוב.
בצעדים הראשונים אני קושרת מטפחת סביב עיניה של ענת, מחברת במטפחת את ידיהן של מירה וגילה ועליזה צוחקת ואומרת: "אוי, עכשיו הפכנו להיות מעגל של נכות"..
לקראת הסוף נקשרות גם הידיים של רחל ובאדרה וכן עיניה של גילה- ובכל זאת הן מצליחות.

עם סיום המעבר, אני שואלת: "טוב, מה נעשה עכשיו, יש למישהי הצעה?"
ענת מציעה להעביר נשיקה מאחת לשנייה. היא מדגימה ומנשקת את רחל בלחי ועושה סימן להעביר.. עליזה אומרת שהיא לא מסכימה לשחק בזה.

אני מציעה "להעביר" פרצופים מגוחכים במעגל. עושה פרצוף למירה והיא מחייכת במבוכה.
אני: "איך זה שקודם היינו מוכנות לחשוף את הרגעים הכי קשים ואינטימיים במשפחות שלנו
אבל להיות מגוחכות ולא מושלמות קשה לנו כל כך? "
מירה מבקשת שנתחיל מהצד השני. הפרצופים עוברים והן משתחררות, צוחקות.
מירה היא האחרונה- מחווה תנועת יד למרכז המעגל- כולן מתבקשות לצרף את ידיהן
ואני שואלת: "מה למדנו היום ומה ניקח איתנו מכאן?"
כולן: "לחלק את המשאבים, לעזור אחת לשנייה,לא לוותר על אף אחת, שכולנו אותו הדבר,לא להרים ידיים ולהגיד שאנחנו לא יכולות." ואני מוסיפה: "לא להתבייש להיות לא מושלמות."



ענת אומרת שבפעם הבאה כל אחת תביא אוכל.
אני מבקשת שיביאו נעלים סגורות ומים. אם ירצו להביא אוכל- רק כזה שאפשר לשאת בתיק .
באדרה אומרת שאף פעם לא ראתה את עליזה צוחקת כל כך ושבשבילה זה היה שווה הכול.



רוצים לעזור ?

לא מזמן השקנו את תוכנת גיוס הכספים המקוון שלנו, שתאפשר לתרום לכתף חמה בכל חיפוש שתבצעו.

זה חינם, זה כייפי, זה בטוח וזה קל מאוד לשימוש – רוצה לנסות? צריך רק להקליק על הלינק שלמטה!
החיפוש שלנו "כתף חמה" מופעל על ידי Neto, Google, Bing or Yahoo כך שתקבלו את תוצאות החיפוש האמינות להן הורגלתם,

ובנוסף כל חיפוש יוצר תרומה של כמה אגורות מפרסומות (ללא עלות לכם), שמצטברות מהר לסכומים משמעותיים, איתם נוכל להרחיב את רמת הסיוע למשפחות הנשים עליהן קראתם זה עתה ,או לעזור לעוד משפחות.

מדובר בלחיצה פשוטה בשבילך וברכה גדולה בשבילנו
ללמוד עוד או להצטרף, הקליקו כאן:

http://katefchama12345.wesearch.co.il/JoinUs.aspx

תודה רבה ושנהיה בריאים !