הכל בראש אבל לא הכל ברור ומובן מאליו. לקח לי זמן אשפוז לא מבוטל עד שהבנתי את חיבור הגוף והנפש. ככל שהאמנתי יותר שבכוחי להשתקם כך גדלה התקדמותי ללא קשר לציפיות ותחזיות הרופאים, כי בראש ובראשונה אין וודאות רפואית בכל הקשור בראש בכלל ובתחום הנוירולוגי בפרט. המוח הוא כלי נהדר, איבר די חיוני הייתי אומרת, ויש לו יכולת מופלאה ליצור מעקפים ו"לרפא" את עצמו, אך חזקה מכך היא האמונה האישית שעוזרת "לתכנת" את המוח לחשיבה חיובית, לאמונה ולתקווה.
אדם בריא לא יבין זאת אך במקומות הכי אפלים, קשים וכואבים, יש לעצור, לקחת נשימה עמוקה, להיעזר באורך רוח, ולחשוב ממקום אחר, להיפטר מאמונות ומרגשות קורבן, מפחדים וכעסים, להתחבר לעצמך ולהאמין שיש דרך אחרת, גם אם הרפואה הקונבנציונאלית קובעת שהמקרה שלך הוא קשה או חלילה סופני. הרי להורים שלי נאמר לא פעם שהילדה שלהם בסכנת חיים, שאנחנו צריכים הרבה מזל ואפילו להתפלל קצת, הם הרי אמרו שלא אלך עוד על רגליי בחיים האלה ואני הולכת.
אני מאמינה שיש קשר חזק בין גוף ונפש, שכמו שבמקרי כאב ראש יש קשר הדוק למצב הנפשי של הסובל ממנו ויש דרכי טיפול אלטרנטיביות בראש, כך גם כל אחד מאיתנו יכול "לרפא" ולשקם את גופו. על החולה לחפור בעצמו כדי לגלות את סיבת ה"מחלה" ולהאמין שאם הוא יכול להשפיע על מחשבותיו ומצב רוחו, כך יש באפשרותו להשפיע על מצב בריאותו. הדבר דורש מודעות ברמה גבוהה, כמובן שזה לא יקרה בין לילה ולא בהינף יד, זה תהליך ארוך של שחרור וחיבור לעצמך, חיבור אמיתי וכן לחלומותיך, לקבלת ואהבת עצמך, באמצעות כוחות הנפש שבתוכך. זו האמת, לעיתים נדרשת נגיעה קטנה על מנת לעשות תפנית גדולה.
בספריה הדגולים של 'לואיז הי', היא מדברת על חיבור גוף ונפש ועל כך שלכל מחלה, או סימפטום יש קשר הדוק לפחדים או כל סיבה נפשית אחרת...בדקתי בספריה מה מסמל אירוע מוחי? שבץ= ויתר, התנגדות, העדפה למות מאשר להשתנות, דחיית החיים.
וזו בדיוק אני לפני האירוע.. מה שהעביר אותי "שיעור בחיי" ותהליך ארוך ומתמשך של חיבור גוף ונפש . הקשבתי לגוף שלי וניסיתי להבין את תהליכי השיקום שאני עוברת, ניסיתי להבין מדוע עזרו טיפולים מסוימים בעוד אחרים לא הואילו בכלל, ניסיתי לדעת מאין שאבתי את כוחות הנפש במלחמה האין סופית, מאיפה הכוחות להתעקש ולטפל בעצמי בכל-כך הרבה תחומים, ועדיין להאמין שיש מקום לשיפור. משפחה תומכת יכולה להקל ולזרז תהליכים אך הבחירה היא בידי המטופל!
אחד הרופאים אמר לי משפט שנחרט בזיכרוני, משפט שנזרק לכיווני מיד לאחר שראה את ידי המכווצת, הוא אמר לי "אין מה לעשות, עץ גדוע לא יצמח", ואני רוצה לומר לו "דוקטור, טעית", כי אני חושבת שבהרבה מצבים בחיים אנו בוחרים דרך אילו משקפיים להביט על העולם. אני בחרתי להלחם ולחזור לחיי כמה שיותר קרוב ל"טל שלפני", בחרתי במשקפים הורודות. מהקרב הזה יצאתי עם שלל של הומור ואופטימיות כי אף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת - בסופו של דבר "הכל בראש".