משמעות החיים

שאלת משמעות החיים, ובניסוח אחר: בשביל מה לחיות, נעשית קשה הרבה יותר נוכח צל כבד הנישא מעל הקיום שלנו.
הצל מורכב מכמה עובדות פשוטות. אני אתה או את נמצאים כאן במדינתנו בעיר שלנו, רק אחד מיני עשרות ומאות אלפים בעירנו, אחד מיני מיליונים בארצנו ואחד מיני מליארדים בעולם. כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו? אנו נמצאים על כדור הארץ (לפחות רוב אלו שגולשים באינטרנט), שזו פלנטה אחת מיני עשרה במערכת השמש שהיא מערכת שמש אחת מיני מליארדי מערכות שמש בגלקסיית שביל החלב, שהיא אחת מיני מליארדי גלקסיות ביקום. כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו? העולם קיים כה הרבה זמן, חיו אנשים עשרות מאות ואלפי שנה קודם. כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו? ואם נוסיף על כך את העובדה שהחיים רצופים בסבל וכאב, מאד לא ברור מה משמעות החיים שלנו ולמה אנו בכלל רוצים לחיות. בפתיחת הסרט מנהטן וודי אלן מספר בדיחה על שתי נשים זקנות היושבות בבית אבות בפלורידה ומקטרות. האחת אומרת: "אח, האוכל כאן גרוע". והשניה עונה: "נכון, ונותנים כל כך מעט מזה". וודי אלן ממשיך: כך זה החיים: גם הטעם רע וגם לא רוצים למות (רוצים לחיות עוד). אלא שאנו יודעים שבתוך שמונים תשעים שנה במילא נמות, אז כמה כבר יכול להיות חשוב קיומנו?
אפשר להסתכל על חיינו האנושיים כחלק מהטבע והצו הקיומי. בין אם נתבונן על כך בהקשר הדתי (אלוהים ברא את העולם ואת בני האדם) ובין בהיבט חילוני (התפתחות, אבולוציה, של הטבע), ברור שהיה צריך לכלול במערכת הגנים שלנו, בתודעה שלנו, בתוכנו, איזו פקודה שאומרת לנו לחיות. איזה משהו המצווה עלינו לשרוד. יתכן ואותו גורם המובנה בתוכנו גורם לכך שאנו נוטים להתעלם ולהתכחש רוב הזמן לשאלת ארעיותנו בעולם. לאפשרות כי יום יבוא ונמות. כי אם היינו חושבים על כך, היינו נכנסים אולי לפחד משתק, ייאוש מרדים: בשביל מה להתאמץ, לרוץ, להשיג, להרוויח כסף, להקים מדינה, להגן על גבולותיה, להחזיק מעמד נוכח קשיים כלכליים ופיזיים. בשביל מה, אם במילא נמות בעוד כך וכך שנים (בעידן הזה עם הטלויזיה המראה תמונות רבות של מוות, אסונות, רצח, תמותה רגילה, קשה יותר מתמיד להתעלם מהפן הזה של החיים - מהמוות). בשביל מה אם אנחנו אחד מיני מיליארדי אנשים בעולם, בשביל מה אם אנחנו רק פסיק לעומת הזמן שעולמנו קיים. כך שיש כנראה, מנגנון פנימי, בדומה למנגנון שמחייב אותנו לנשום אפילו אם לא נרצה, שמחייב אותנו לחיות. מנגנון שהיה חייב להתפתח במקביל להתפתחות המח והרחבת התודעה שפותחת לפנינו את שאלות הקיום.
ואחרי שחידדתי את השאלה והחרפתי אותה כל כך, אני חייב להודות שאין לי תשובה.
כלומר יש לי את התשובה שלי, אך אין לי את התשובה שלכם הקוראים. את התשובה שלכם תצטרכו למצוא בעצמכם.
אבל אל דאגה, לא אסתפק בזה שאשלח אתכם לחפש תשובה לעצמכם, אגיד על כך עוד כמה מילים. בהמשך אנסה לתת רעיונות לדרכים שונות בהם נתנו אנשים משמעות לחייהם. אך חייבים לזכור. השאלה הנשאלת אינה רק שאלה הגיונית, שכלתנית, אם בכלל. זו בעיקר שאלה רגשית. השאלה אינה מה משמעות החיים של המין האנושי או של היקום, אלא מה משמעות חיי שלי. לכן התשובה צריכה להיות מאד אישית שתנבע מהתבוננות חדשה על העולם, התבוננות לא שכלתנית, חושבת, ביקורתית. אלא הסתכלות רגשית אוהבת.
מה המשמעות של החיים שלנו. או איזה משמעות ניתן לחיינו. אנשים מוצאים משמעות לחייהם בדרכים שונות. משמעות ניתן להגדירה כקו מחבר בין הרבה התנהגויות, מעשה משמעותי הינו מעשה הקשור למשהו בעבר או בעתיד או לשניהם:
השגת מטרה - אדם מציב לעצמו מטרה. מוצא מטרה להשיגה במהלך חייו. למשל, להביא למודעות ציבורית את נושא מעמד האשה, לשנות את החוק על מנת להגן על ילדים וחסרי ישע, למצוא תרופה לסכרת. וחייו מוקדשים לכך. כל מעשיו של אותו איש קשורים למטרתו. אפילו כשהוא הולך עם רעייתו או שהיא הולכת עם בן זוגה לראות סרט, המעשה מתקשר למטרה. כדי להגיע למטרתו הוא צריך לתת לעצמו מנוחה מנטלית. וכך הליכה למסעדה, או אכילה בכלל, שזה בעצם דאגה לתחזוקה השוטפת של הגוף, משרתת את המטרה העיקרית.
יש לעיתים קושי בדרך הזו לנתינת משמעות לחיים. מה קורה כשמשיגים את המטרה? מאבדים את משמעות החיים? בוחרים במטרה אחרת? כמו שכתב נתן זך: מטפסי ההרים בהגיעם לפיסגה וְחָזַם ריק מהרים ריק מפסגות. כלומר נשארים עם תחושת ריקנות. ומה אם המטרה שהציב האדם לעצמו מסתבר לו לאחר זמן כמוטעה? למשל, מטרתו להיות הראשון שיוצר קשר עם חייזרים. אך מסתבר לו, שעשו את זה כבר לפניו, או מסתבר לו שאין כלל חייזרים.
דרך נוספת למציאת משמעות לחיים היא על ידי הגשמת רעיונות. זו בעצם מטרה שהיא הדרך. למשל, אני מאמין בשוויון בין אנשים, לכן אני חי בקיבוץ (לפני ההפרטה). אני מאמין בקיום האל, אני חי על פי צוויו חוקותיו ומשפטיו. גם מי שאינו מאמין ונוהג במידה מוסרית רבה בחיי היומיום, הולך על פי ערכיו ועמדותיו, גם הוא נותן משמעות לחייו. משמעות של קיום הדבר שנראה לו נכון. אין מטרה אליה חותרים להגיע, המטרה היא עצם ההליכה בדרך הזו.
יהיו שיגידו, שלאנשים מאמינים, אין כלל שאלה, או שיש להם תשובה מן המוכן. זה נכון אם מוכנים לקבל את התשובה המאכזבת: "ככה האל רצה". כי האדם המאמין (ולא חשוב באיזו דת מדובר), חי את חייו בעולמנו, כאילו חייו הם מַעֲבָר והכנה לקראת העולם הבא. לגלגול הבא. תיקון הנשמה. אבל למעשה אין זו תשובה באמת, זו רק דחיית התשובה. כי אז תשאל השאלה, לשם מה עלינו לחיות בעולם הבא? בגילגול הבא? זה כמו ההסבר של היוונים הקדמונים לגבי השאלה: היכן העולם עומד. תשובתם היתה על גבי צב ענק. ואז נותרה השאלה: על מה עומד אותו צב ענק. התשובה: על גבי עשרה פילים חסונים. על מה עומדים אותם עשרה פילים חסונים? על גבי נחש בריח ענק. על מה עומד אותו נחש?… וכך עד אין סוף. לא נותנים תשובה אלא דוחים את הבעיה.
תשובה נוספת מצאתי בשירו של שלום חנוך: הפרח הוא הפרח, הוא הפרח…
כמו השיר האמריקאי: A rose is a rose is a rose. אין בפרח או בורד יותר ממה שהוא. תכלית קיומו, היא להתקיים. מאד דומה לתשובה הדתית ("ככה ציווה האל") אלא שכאן התשובה עוד יותר קצרה: "ככה". והדבר העיקרי בתשובה הוא התקפה על השאלה. אל תשאל מה משמעות חייך ולמה אתה חי? אתה חי כי אתה חי, נקודה. אלא צריך לשאול מה קרה שאתה שואל את השאלה הזו. מדוע המנגנון הטבעי שבך, זה המכחיש את אפשרות מותנו, הפסיק מלהתגונן משאלת משמעות החיים. האם מצוקה כזו או אחרת שיבשה לך את תחושת הקיום העמוקה? תחושת הרצון והשאיפה לחיות?
לאה גולדברג:
הדרך יפתה עד מאד אמר הילד,
הדרך ארכה עד מאד אמר הנער,
הדרך קשתה עד מאד אמר הגבר,
ישב הזקן לנוח בצד הדרך…
…יבואו ימים זקנת וסבת
ותאמר חדש כל יום תחת השמש…".

ובאופן אישי יותר, שאלתי את עצמי לא אחת שאלות אלו, בגילים שונים, במקומות שונים, נוכח קשיים שונים. ועניתי לעצמי תשובות שונות וּמִשְׁתָנוֹת. ואני חייב להודות, שרובן ככולן לא היו תשובות מספקות. עד השלב בו הפסקתי לחפש תשובות, והתחלתי לחוש אותם. משמעות חיי התבהרה לי בלי ניסוחי מילים, בלי טיעונים לוגיים. אני חושב שזה קשור היה להולדת ילדַי בכלל, ובתי הראשונה בפרט. דרכה למדתי להכיר את חושַי, את האינסטינקט האבהי שבי (כמו גם האמהי). למדתי לקרוא את עצמי, לדעת מה אני באמת רוצה, מה אני באמת מרגיש. אם נשווה אדם לעץ, רבים יגידו, שהילדים יהיו הפירות (כמו הפתגם "התפוח לא נופל רחוק מהעץ"), בראייתי הילדים בדמוי האדם לעץ, הם בדיוק בקצה השני: הם השורשים. ולא בגלל שצריך לדאוג להם ולחיות עבורם והדאגה להם נותנת לנו משמעות וחובה להתקיים. אלא משום שדרכם חשים את החיבור לעולם.
שמעתי ראיון עם מדונה שאומרת כי הדבר הטוב ביותר שעשתה אי פעם, זו הבת שלה. לשמע הדברים הללו, נרים אולי גַבָּה. אַתְּ?! אַתְּ מדונה?! אַתְּ שיצרת שירים כה נפלאים, שמיליוני אנשים בעולם שומעים את שירייך, מעריצים אותך, מכירים אותך, את אומרת שהדבר הכי טוב שעשית זו בִּתֵךְ?! הרי רבים אחרים בעולם נולדו להם ("עשו") ילדים ורק מעטים כמוך מפורסמים ומוכרים ואהובים כל כך("עשו את זה"). ובכל זאת, זה מה שאמרה, ואני כה מבין אותה.
משמעות החיים כפי שאמרתי, אינה רק שאלה פילוסופית גרידא. אלא גם ואולי בעיקר שאלה אישית. משמעות חיי שלי. ומי שיקרא פיסקה זו ויגיד לעצמו, משמעות חייו זה הילדים שלו, זו תשובה מאכזבת ולא מניחה את הדעת מבחינה לוגית (כי משמעות חייך זה ילדיך, ומשמעות חיי ילדיך זה ילדיהם, זו חשיבה מעגלית. וחוץ מזה יש כאלה שאין להם ילדים. אז הם בלי משמעות חיים?). אגיד לו רק שלא הבין את התשובה. משמעות חיי אינה הילדים. משמעות חיי התקבלה בעזרתם של הילדים. משמעות חיי היא תחושת משמעות חיי. היא תחושת השייכות לעולם. ואת זה כל אחד חייב למצוא לבד, ולא לחפש בספרים או בדיון אינטלקטואלי, אלא לחוש זאת בתוכו, יהיו שיקבלו את תחושת השייכות מילדיהם, יהיו שיקבלו מיצירתם, מאומנותם. העיקר אינו ההסבר לשאלה למה נבראנו, אלא לתחושה הפנימית של המשמעות.

כסיכום, מי שמחפש את משמעות החיים, מתוך נקודת המוצא של בשביל מה לחיות את כל הסבל הזה. התשובה: חפש מה המצוקה שמעוררת אותך בכלל לשאול זאת.
אולם אם השאלה הנשאלת הינה פילוסופית, הנובעת מרצון עז להבין את סדרי עולם, תשובת מטפסי ההרים, או ההולכים בדרכי אמונתם (הדתית או החילונית), היא תשובה עבורו, ונאחל לו בהצלחה במציאת משמעות לחייו שלו, ומשמעויות אחרות ונוספות לחיים.