בעיה רווחת יותר ויותר בעולם המערבי העשיר והשבע הינה בעית ההשמנה. ישנם היבטים שונים של בעיית עודף משקל. החל מהשמנת יתר (Obesity) וכלה בעלייה מודרגת במשקל שמציקה מאד לאדם, וקשה לו מאד להפטר ממנה. אינני מדבר במאמר הזה אודות השמנת יתר, אלא על עליה במשקל, על כרס, על ירכיים לא מחוטבות וכו' וכו'. נראה שהבעיה הזו קיימת, בעיקר משום שיש לנו שפע של אוכל וכן פנאי לרוב לאכול אותו. בארצות שהמזון נמצא שם בחסר, כמעט ואין בעיה כזו.

השאלה, שרבים שואלים היא, איך ניתן להתגבר על התופעה? מאחר והבעיה הזו מציקה לרבים, צצים חדשים לבקרים הצעות, דיאטות, שיטות, כדורים, הבטחות והבטחות והבטחות. במאמר הזה איני עומד להציע פתרון קסם. לא ילך איש או אישה לישון ובבקר יקום בלעדי חמש עשרה הקילוגרם שרצה להיפטר מהם. אולם מי שירצה להתאמץ ולשתף פעולה, יוכל למצוא כאן מענה שיפחית במידה ניכרת את ה"עינוי" שעובר אדם בהכנסו למשטר של אוכל.

ראשית כדאי לבדוק את המכניקה הגופנית הרגילה הקשורה באוכל.

האוכל, כידוע, חיוני להמשך קיום הגוף. אין אפשרות להתקיים ללא מאכל יותר מתקופה מסויימת (יהיו כמה אניני טעם,שיגידו, שאם אין מזון, בשביל מה בכלל להתקיים). על כל פנים, במח יש לנו שני מרכזים נפרדים. מרכז הרעב ומרכז השובע. כאשר חסרים לנו חומרים מסויימים החיוניים לגוף כמו חלבונים, סידן, ברזל וכדו', המח מאותת לנו שעלינו לאכול. צו המח מניע אותנו לחפש מאכל. אולם כאשר אנו אוכלים, לוקח למזון כשעה שלמה להתעכל ולהפוך לחומרים החיוניים לתאים ולהגיע אליהם. אם כך, מה מאותת לנו להפסיק לאכול? הרי מבחינת המח התאים עדיין משדרים, שחסרים להם אותם חומרים. לגוף יש פטנט. יש לו מרכז שובע במח. מרכז השובע מקבל איתות לא מהתאים אלא מהקיבה. כאשר מתמלא נפח מסויים בקיבה יש איתות למח, והמח מורה על הפסקת האכילה, למרות שמרכז הרעב מקבל איתותי מחסור מהתאים. האיתות של מרכז השובע מרגיע לתקופת מה את מרכז הרעב. אולם בהחלט לא לאורך זמן. נניח שאנו ממלאים את הקיבה בנוזל (אם למשל אוכלים כמות גדולה של אבטיח), תחושת המלאות תעביר איתות למרכז השובע במח שיעביר איתות למרכז הרעב להרגע. אולם כעבור זמן לא ארוך, משהשידור מהתאים שבגוף לא יפסק (אומנם קיבלו כמה וכמה חומרים חיוניים, אך לא מספיקים) שוב יצא איתות לעבר מרכז הרעב שיורה לאדם לאכול.
על בסיס המעגל הזה ישנם טיפולים שונים, כמו ניתוחי קיצור קיבה או בלון בקיבה. בשני המקרים ברור שאחרי מעט מזון תהיה תחושת מלאות, המסר יועבר למח. אולם הרגיעה תהיה קצרה ואז האדם עובר עינוי רב במשך כל היום. ויוצא שהוא מתעסק עם המזון והמחשבה עליו, הרבה יותר ממה שרגיל. לפעמים, בהשמנת יתר, אין ברירה כי המשקל מהווה סכנת חיים וחייבים לעשות פעולה מהירה. אולם המחקרים מראים שכל שיטה שדואגת לירידה חדה במשקל, גורמת לעליה מחודשת (לעיתים עם "ריבית") של המשקל שהורד, בתום השיטה.
מרכיב חשוב נוסף בתהליך ההזנה של הגוף. אלו הרזרבות של השומן הנשארות בתאים. איחסון הרזרבות הינו חיוני ביותר מבחינה הישרדותית. הרי האדם עד לפני כמה אלפי שנים אכל רק את מה שהצליח לצוד או לגדל בעצמו. ואם הייתה בצורת, או שהאדם קצת לא במיטבו ואין ציד ואין מזון, הוא עלול היה לגווע. לכן חיוני שיהיה לגוף רזרבות, הגוף היה חייב לפתח לעצמו מעט חופש מהתלות המיידית במציאת מזון. צ'יטות, למשל, החיות המהירות ביותר בסוואנה, המגיעות בריצתן למהירות של כ 90 קמ"ש, יכולות לעשות זאת רק למספר דקות. אם בסוף הריצה אין טרף בפיהן שישלים את האנרגיה שהשתמשו בה לריצה, הן עלולות למות. משום שהחיה הזו "החליטה" (במהלך האבולוציה) על אסטרטגיה של להקריב את רזרבות השומן על מנת שתוכל להיות יותר מהירה. חיות אחרות וביניהן בני האדם, אוגרים בכל תא בגוף רזרבות. אולם אין מנגנון שמורה על כמות הרזרבות. לכן ישנן רזרבות חיוניות, אך ישנן רזרבות שהן די מיותרות לקיום של האדם, אולם, מבחינת התא הבודד, כל גרם שומן נוסף, חיוני ונאגר.
מרכיב שלישי במכניקה של האכילה ועיבוד המזון בגוף הינו המרכיב של המטבוליזם. כלומר חילוף החומרים בגוף. ככל שהמזון שוהה יותר זמן בגוף, יש סיכוי שיותר ויותר מרכיבים ממנו יעובדו יפורקו למרכיבים ויגיעו באמצעות מחזור הדם לתאים. והתאים, כאמור לעיל, תלו שלט: "כל תרומה תתקבל בברכה". כך שחילוף חומרים סדיר ותקין, מהווה נדבך חשוב כשרוצים לשמור על משקל הגוף.
לאחר שהבנו את מרכיבי ההזנה של הגוף, נוכל להבין את הנטיה הנרחבת להשמנה ואת הקושי בעשיית דיאטה. התשוקה לאוכל הינה מרכיב יסודי והישרדותי של האדם. המנגנונים המורכבים נועדו לשמור על חייו וקיומו של האדם. אם לא נתאווה למזון, נמות מתת תזונה. כשעושים דיאטה דלת שומנים או דלת קלוריות, בעצם הולכים נגד הטבע האנושי. לטבע, אין אופנה, ואין צורך במראה מחוטב. (למעט תקופה קצרה, שהיא תקופת ההזדווגות והחיזור, ועל כך אכתוב במאמר אחר). לכן הטבע גורם שנתאווה למזון, אך לא התפתחו מנגנונים יעילים להפסקת או מיתון ההתאוות (שפע מזון קיים רק בשנים האחרונות, הבעיה תמיד הייתה בקצה השני - חוסר מזון). כשמישהו עושה דיאטה, ונלחם עם עצמו בציפורניים. פעמים רבות בתום הדיאטה (ולפעמים באמצע) יחזיר לעצמו מהר מאד את מה שהחסיר. במיוחד אם מדובר באמצעים אלימים, כאמור, כגון קיצור קיבה, הצרת קיבה, דיאטות רצחניות, "מלתעות" (שהיה אופנתי פעם). כשהדיאטה גורמת לירידה מהירה במישקל המשמעות היא שהגוף מאבד נוזלים וריקמות שריר. דווקא רקמות השומן הם האחרונים. וכאשר מפסיק האדם את הדיאטה, ריקמות השריר לא נבנות מחדש אלא נוספות רקמות שומן.
במקום הזה יכולה ההיפנוזה להיות לעזר. אודות היפנוזה באופן כללי כתבתי במאמר אחר באתר, ושווה להציץ בו. לגבי היפנוזה בהקשר להרזיה, חשוב לדעת. ההיפנוזה אינה תחליף לדיאטה. אולם, אם למישהו יש מספיק מוטיבציה לרזות, ניתן באמצעות ההיפנוזה לנגוע בכל שלושת המרכיבים: תחושת שובע, ויתור על רזרבות לא חיוניות והגברת המטבוליזם.
אולם, אם מישהו ירצה לנצח את ההיפנוזה, כלומר לאכול דווקא ולראות אם הוא ירזה בכל זאת, ההיפנוזה לא תעבוד.
בהיפנוזה ישנו דיבור של האדם עם גופו. הוא עצמו (לא המהפנט) נותן הוראות למח של עצמו. או יותר נכון המח שלו נותן הוראות לחלקים אחרים (פרימיטיביים יותר) במח. כאמור, מרכזי הרעב והשובע הינם חיוניים מבחינה הישרדותית. ובשל כך, במהלך האבולוציה הם התפתחו ראשונים, ואזורים אלו נמצאים במח האדם כמו גם במוחם של היונקים האחרים. המרכזים הללו יושבים באזור התלמוס, שזה אזור המפעיל אוטומטית (לכאורה) את הגוף. החשיבה המודעת יושבת באונה הפרונטלית של הצפלוס כלומר המח הגדול שהינו מח המיוחד לנו וליונקים גבוהים בסולם ההתפתחות (אורנגאוטן, שימפנזה, גורילה). בהיפנוזה וכשיש מוטיבציה ניתן להתגבר גם על פעילות אוטומטית של המח הקדום. למשל, כשילד נמצא בסכנה בתוך להבות ההורה יכנס לתוך האש על מנת להצילו, בניגוד לרתיעה הטבעית מהאש (שהיא אינסטינקטיבית ויושבת בחלקים פרימיטיביים של המח). כלומר, אומנם ההפעלה של אזורים אלו במח הינה אוטומטית בדרך כלל, אולם ניתן לשלוט בהם במקצת. לכן נכון יותר לקרוא לחלקים אלו במח, אזורי הפעלה אוטונומיים ולא אוטומטיים.
כיצד נעשית העבודה ההיפנוטית. המטופל נכנס בעזרת המהפנט למצב של טראנס היפנוטי. במצב זה, האדם קשוב הרבה יותר לגופו ולתהליכים הקורים בו. לא כל אחד, יכולים להכנס לאותו עומק של טראנס היפנוטי ולא כל אחד באותו קצב. לצורך כך נדרש תרגול. כאשר המטופל נמצא במצב של טראנס היפנוטי, הוא יכול לדבר ישירות עם מנגנונים שבגוף שלו. המנגנון הראשון שמטפלים בו, זה מנגנון הראיה. ההתאוות למזון עוברת פעמים רבות דרך העיניים. חומדים חתיכת עוגה כשרואים אותה (במציאות או בעיני רוחנו). ניתן ליצור קישור בין מראה של מאכל מסויים, לבין טעם ותחושה לא טובים. כך שבפעם הבאה בה יתקל האדם באותו מאכל, תעלה בו עם התמונה של המאכל גם תחושת הדחיה. מצד שני, ובמקביל, תתעורר בו תאווה למאכל שישפר את התחושה (ירק, למשל). בשלב הבא, וככל שמתקדמים, הטראנס נהיה באופן טבעי, עמוק יותר, ניתן לדבר עם התאים הרבים שבגוף. ניתן "לשטוף" מהם את רזרבות השומן המיותרות (ולהשאיר את אלו החיוניות). גם פעולה זו כדאי שתתורגל כמה וכמה פעמים, ואינה מיידית או מלאה. לבסוף ניגשים "לדבר" על ליבה של מערכת העיכול. שנמצאת בקצה של כל חילוף החומרים בגוף. לדאוג שתהיה פעילות מעיים עירנית, סדירה, ותקינה על מנת שהמזון המעוכל ישהה בגוף רק למשך הזמן המינימלי ההכרחי.
התהליך כולו לוקח כשלושים עד ארבעים דקות. למטופל נמסר דיסק שאמצעותו הוא יכול לתרגל כל יום בין הפגישות, את

הכניסה והיציאה מהטראנס ההיפנוטי. בהמשך, ניתן ללמוד כניסה מהירה הרבה יותר (שניות ספורות) שיכולים לעזור ברגעים קשים.

יש כאלה היוצאים נחרצות, נגד אמירות כגון: "הבגד הזה משמין אותך". מה שמשמין זה האוכל ולא הבגדים. וכדי לרדת במשקל צריך לשלוט ולמתן את כמות האכילה. ההיפנוזה יכולה לסייע לתהליך שיהיה יותר קל ויותר בר ביצוע, אך לא כתחליף לדיאטה.