תשע נשים יוצאות עם שחר ומעפילות לגבעה המשקיפה על בתיהן הנטועים בחורש. הטבע לא זר להן, אך רובן לא היו מעולם בגבעה, הסמוכה כל כך לבתיהן . היציאה מרחובות הכפר אל שבילי העפר מעבירה אותן למציאות בה שולטים חוקים אחרים.
בבית מחכים להן ילדים חולי אפילפסיה,תלסמיה,הפרעות קשב,דיכאון,פיגור, חירשות ועיוורון ובעלים חולי סוכרת וסרטן, מושתלי כליה ומשותקים, חולי לב ועצבים.למשך כמה שעות של קסם,הן משאירות מאחריהן חומות של דיכוי, עוני ומחנק של בדידות.

סיפורן של נשים אלו הוא מקרה המבחן שלנו, עמותת כתף חמה, מראשוני הארגונים שזיהו את הכשל בתמיכה בבני המשפחות של החולים הכרוניים בישראל. חברי העמותה כולם בני משפחות של חולים כרוניים ופועלים בהתנדבות. הצטרפו אלינו!
כתף חמה מקדמת חיים בריאים במשפחות עם חולי ומסייעת בדרך מותאמת שחוצה מחסומי שפה ותרבות בקהילות שונות ומגוונות.
את סיפורן התחלתי בפוסט הקודם "וואדי א- שמאלי" ואספר אותו טיפין טיפין,
עד שנגיע לאל מארוז'. נשים אלו הן יחידות במינן, אך בסיפוריהן יוכלו בני משפחות של חולים רבים למצוא את עצמם. כל הפרטים המזהים של המשתתפות הוסרו ושמותיהם בדויים.
אנחנו מאמינים שבתהליך קצר ויעיל של יצירת תמיכה חברתית, באמצעות טבע תרפיה ופיתוח חוסן במצבי משבר ושינוי ניתן לעזור לאנשים להתחבר מחדש לכוחות הנדרשים להם לליווי חולה במשפחה.
התהליך שעברה קבוצה זו הוא למעשה החלק המכין לקראת פיתוח כישורי עזרה עצמית ומנהיגות קהילתית. אנא התלוו אלינו במסע...
בצל החרוב- וואדי א- שמאלי
כולן באו עם כפכפים ואף אחת לא הביאה מים...
דלית מראה לי חרוב גדול בצד ימין "נוכל לשבת שם אם תרצי" .
מהמקום שבו אנחנו עומדות על שביל העפר, אני ורז מבחינות בעורב בוגר עומד ליד אחד הזיתים. הוא פוער את מקורו ונראה חולה. רז זורקת עליו אבן קטנה והוא מסתובב לתוך השיח. אנחנו מסתובבות וחוזרות אל החרוב.
אביבה פוסעת לאחור : "אני מרגישה זקנה בין צעירות.
זה לא בסדר שאני כאן כשהבעל שלי חולה בבית. " היא אומרת.
אני מבקשת שתקדיש לנו את הבוקר הזה ואחר כך תחליט אם להמשיך והאחרות מעודדות אותה להישאר.
פרשנו את המחצלת והתיישבנו. אני חוזרת על דברי אביבה ואומרת :
"את הדברים שאמרת כולנו מבינות: כולנו השארנו מישהו בבית שצריך לטפל בו, אבל גם לנו מגיע קצת חופש מזה. הנה, גילה השאירה בת ואני השארתי ילדים וענת השאירה בעל וילדה.
ענת אומרת : "לא אני לא השארתי. " היא מסתכלת עלי ואומרת: "כל היום אני רק מנקה ומבשלת וזהו. זה כל מה שאני עושה כל היום. בשבילי הבית הוא כמו כלא, כמו קבר. אני שמחה להיות בחוץ איתכן"
אני מבקשת לספר להן סיפור ושואלת :" איך אומרים טעם החיים בערבית?"
ומספרת על שבט שחי על ההר הלבן שנחל עובר באדמתו (מצביעה על הוואדי העובר סמוך למקום ישיבתנו) ועל השדות שגידלו על ההר(מצביעה על הזיתים) זיתים ותירס ותפוחי אדמה.
הטעם אל חייאת של השבט הזה, היה הסלים שהם אהבו ליצור מהצמחים שגדלו סביב הכפר ממש כמו הצמחים האלו (מחווה שוב על עשבים בסביבה). "מה לדעתכן הם היו שמים בסל?"
הן עונות: "זרעים, ממתקים, ירקות ומאכלים אחרים."
גילה אומרת :" פעם כשהיו מוסקים את הזיתים היו מניחים אותם בסלים כאלו."
אני נותנת להן בדים ומבקשת שיצרו סל מהם. בהתחלה הן במבוכה.
" זה בלתי אפשרי" אומרת אביבה ." אנחנו לא יודעות להכין סל- תלמדי אותנו איך" .
אני עונה: "אני בטוחה שאתן יודעות. כל דבר שנעשה כאן אתן כבר יודעות, צריך רק להאמין שאתן יכולות ותצליחו". הן מתחילות לשזור צמות מהבדים ונילי מסדרת את הצמות לסל משולב ויפיפה.
נראים חיוכים של גאווה ושביעות רצון בפניהן.
"אתן יודעות" אני אומרת, "מחר שבועות. בואו נבדוק מהי המשמעות של המפגש שלנו דווקא ביום זה. במעגל הזה יש יהודיה, נוצריות ומוסלמיות." ."דרוזיות" הן מתקנות אותי מיד-" לא מוסלמיות".
" טוב, אז מהו הדבר שבו אתן הכי מתגאות? אילו היה זה סל שהינו רוצות להביא אל בית המקדש- או אילו הייתן רוצות להפיץ דבר טוב בארץ כמו השליחים של ישו- מה הייתן מניחות בו?".
שתיקה של מבוכה...
דלית : "אני מבשלת אוכל טעים."
רחל: "קשה לי כל כך עם הבת שלי. אני מרגישה שאני בעצמי בתוך הסל אבל אני לא שווה כלום, אין לי במה להתגאות בכלל, אני לא מצליחה בכלום."
אני שואלת אותה אם היא מסכימה שהקבוצה תעזור, ושואלת: " מי מכיר את רחל ובמה לדעתכן היא יכלה להתגאות?"
ענת : "רחל מטפלת בבת שלה כל כך יפה ונותנת לה המון אהבה. היא צריכה להיות גאה בעצמה על הסבלנות ועל האהבה שהיא מעניקה למשפחתה."
גילה מתחילה לבכות. היא מספרת על הבת שלה , שסידרה את הציפורניים עם לאק ולעגו לה: "מה את צריכה ציפורניים" אמרו לה, "אין לך שינים.."
"הלב שלי נשבר כשלעגו לה ." היא אומרת. "כל כך הרבה שנים אני דואגת לה ועכשיו היא מתחילה לעשות הרבה בעיות. היא כועסת, אסור לה לצאת מהבית ולהיחשף לשמש בגלל מחלת העור שגורמת לה לפצעים ."
אני שואלת: "בת כמה הילדה ? (בת 17) ומציינת שכל בני הנעורים בגיל ההתבגרות עושים בעיות להוריהם.. "מה עשית כשלעגו לה?"
"שתקתי ". היא אומרת. "מה יכולתי לעשות.. אבל הילדה ענתה להם בעצמה: מה אתם רוצים?  את השיער אני לא מסדרת ומותר לי לעשות ציפורניים! זאת זכותי ואני לא מורידה את הלאק."
מירה מחייכת אליה: "את רואה,לימדת את הילדה היטב להילחם על מקומה." גילה מהנהנת.
"לי יש בת חולת אפילפסיה" אומרת ענת . "עכשיו היא בת שתים עשרה ומצבה יציב כל כך שהרופא כבר אתחיל להוריד את מינון התרופות שלה. עד לפני שנה היו קוראים לי כמעט כל יום מבית הספר לקחת אותה, מסיבות שונות שגרמו לי מבוכה רבה אבל עכשיו אני גאה בה, היא תלמידה טובה.
במשך השנים השתמשתי בתרופות להרגעה כדי לסבול את המצב. היה לי קשה.  גם בעלי חולה סרטן ועכשיו הוא מרגיש טוב, מצבו יציב. "
אני אומרת לה שהרבה אנשים משתמשים בתרופות הרגעה או שותים אלכוהול כדי להקהות את הרגשות שלהם בהתמודדות עם מצבים קשים.                  "כן " היא אומרת, "אז גם אני שתיתי, והרבה.  אבל עכשיו הפסקתי עם זה. הכדורים הם כמו סמים ואני לא צריכה אותם עכשיו"
רז שעד עכשיו ישבה עם פניה אל מחוץ למעגל והתבוננה בנוף מספרת לנו:
"בני נכווה בידו וניסה להסתיר את הפצע עם חולצות ארוכות. לימדתי אותו שאין צורך להתבייש ולהסתיר " היא אומרת, "אבל הוא מתעקש, לא רוצה שיראו."

אני: " בכפר קטן שכולם מכירים את כולם, אנשים מרגישים קושי להיות שונים במראם"
רז: "נכון, אנשים תמיד מעבירים ביקורת וזה קשה".
דלית מוזגת מים וקפה לכולן, מעבירה שקית של וופלים ודוחקת בכולן להתכבד.
אביבה מסרבת לכוס ואומרת שאינה שותה קפה. אני אומרת לה שאין בעיה, ומיד נכין תה.
אני שולחת אותן להתפזר ולכתוב : החילוניות יכתבו בקשה והדתיות תפילה, עבורן ועבור הקבוצה. מבקשת לשבת לבד במקום בו יוכלו לבחור מה יהיה הנוף מולו הן יכתבו: הוואדי והגבעות שבו,
הנוף של הכפר השכן או הנוף של הכפר שלהן.
אביבה לא רוצה לקום מהמחצלת ואני מזמינה אותה להישאר ולהכין את התה.
היא מסתכלת בהתפעלות על הצמחים שאני מוציאה מהתיק וקוראת להם בשמותיהם.  אני נוגעת ברגלה ואומרת לה שאני שמחה שהיא נשארה.
כשכולן חוזרות אביבה אומרת שהתה מורכב מכמה צמחים נהדרים ואנחנו מתיישבות שוב במעגל.
הצמחים מונחים במרכז ואנחנו מדברות על הסגולות הרפואיות שלהם ולמה הם משמשים.
כולן מתלהבות מהמליסה שסגולתה "הרגעה" ומבקשות שאביא שתילים.
התה נמזג ואני שואלת: "מה ביקשתן בתפילות שלכן?"
"שנמצא שלווה לעצמנו, שאלוהים לא ישכח אותנו, שנהיה בריאות וחזקות, שניפגש ונהיה אחת עבור השנייה." הן מראות גם איזה צמח בחרו ללוות את התפילה.
ענת מתחילה לשיר ועוצרת. באדרה אומרת: "כן, בואו נשיר משהו" אבל אף אחת לא בעניין..
אנחנו עוטפות את הפתקים בפיסות בד קושרות בחוטי צמר צבעוניים ותולות על ענפי החרוב.
רק רחל ניגשת דווקא אל הזית וקושרת את קשר התפילה שלה אליו.