אחרי שטעמתי הצלחה, אישית ומקצועית, בכל כך הרבה תחומים בחיי, תמיד תהיתי למה לא השתלטתי, בשום דרך עקבית, על יחסיי עם אוכל.

היו לי חיים נפלאים, אלא שרציתי להיות רזה יותר. הנחתי שאם רק ארד 20 קילו מהכובד שצברתי בגיל המעבר, הכול יהיה מקסים.

החלטתי לקחת שנה – מקיץ לקיץ – כדי לחקור, באופן היסודי ביותר, את כל המשמעויות של הרומן שלי עם אכילה. גיליתי שההרזיה היא לא העיקר, אלא האומץ, הכנות והשפיות. למדתי להיפטר מהמחשבה, הנפוצה כל כך בתרבותנו, שרזֶה יותר זה טוב יותר והכול יהיה מושלם אם רק ארזה.

בכתיבת הספר הצלחתי לעשות דיאטה לראש שלי.
השלתי באופן שיטתי את תכונות האופי העקשניות, הפגמים והחולשות שעצרו אותי. השלמתי עם אירועים טראומטיים שעיצבו אותי, אבל זה לא הספיק. התברר לי שידיעת הסיבה בלבד לא מבטיחה ריפוי.

לקח לי יותר משנה להבין סוף סוף שאכלתי כדי להתמודד עם הרגש שלא רציתי לחוות. העדפתי לחיות עם הרעב שלי ולא עם פחד, עצב וכעס. נאלצתי לקבל שיש זוועות, עוני וחולי. החיים הם לא רק רכים ומתוקים ואני לא מוכרחה לאכול כי אני המומה.

הגעתי למסקנה שכוח הרבה יותר גדול ממני מסוגל להחזיר אותי לשפיות – השפיות שנפגעה מהאכילה וההצטערות בעקבותיה.

הודיתי שאני חסרת אונים מול אוכל. ההודאה פתחה דלת שהאגו והסנוביות שלי נעלו על בריח. לפני כן, לא ממש הסכמתי עם הרעיון שאני מכורה. המטופלים שלי היו כאלה. הם הרסו את חייהם למען ההתמכרות. אני לא.

כשהתחלתי לתרגל את 12 הצעדים ונתתי מקום להרחבה רוחנית, הצלחתי לשחרר את האוכל ששלט בי כל ימי חיי.