אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין איך זה מרגיש, ולא משנה כמה אני אחשוב על זה, כמה אני אדבר על זה, כמה אני אתפלל וזה גם לא קשור לזה שיש לי דמיון מפותח, אני לעולם לעולם לעולם לא אצליח לחוות את התחושות שלו שם, לא אצליח להבין מה הוא עובר, מה המשפחה שלו עוברת, מה ההורים שלו עוברים. זה מרגיש כמו סרט רע, ממש רע! מהסרטים האלו שעוצרים את הנשימה עד שיגיע כבר הסוף הטוב. זה גם כמו הסרטים האלו שלא מגלים את כל הפרטים, שנותנים לצופים להשלים מדמיונם חלקים שחסרים. ממתינים שמשהו יקרה, ממתינים שיגיע הסוף, מותשים מעצם הציפייה, מעצם התקוה, מעצירת הנשימה.

1460 ימים, זה בלתי נתפס! כמה דברים קרו לכל אחד ואחת מאיתנו בארבע השנים האחרונות? כל כך הרבה דברים, טונות של חוויות, צמחנו, התפתחנו, פגשנו, התאהבנו, התרגשנו, שמחנו, בכינו, למדנו. כל כך הרבה דברים קרו. אנשים עברו דירה, קיבלו תואר, נסעו לחו"ל, החליפו עבודה, אכלו מאכלים שהם אוהבים, צחקו, התחתנו, התאהבו, עשו ילדים, עשו סקס, נהנו, כאבו, השמינו, רזו, שמעו מוסיקה.

תעצרו רגע ותחשבו, ארבע שנים אחורה. איפה הייתם ומה עשיתם? איזו דרך עברתם? מה קרה במהלכה? כמה דברים חוויתם? ואיך קיבלתם את החופש שלכם כמובן מאליו. והוא, הוא יושב שם, כנראה באותו מקום חשוך. מי יודע מתי הוא צחק בפעם האחרונה, מתי הוא ראה את השמש, מתי הוא אכל משהו ממש טעים? מתי היתה הפעם האחרונה שהוא עשה את הדברים שאנחנו עושים בכל יום, בלי לשים לב, בלי להבין שזה החופש, שיש אנשים שלא חווים את מה שמובן לנו מאליו.

1460 ימים שהם ארבע שנים תמימות, של חושך! ולא משנה כמה ננסה, לעולם לא נצליח להבין, לקלוט, לעכל את זה עד הסוף. ארבע שנים של חושך, הגיע הזמן להדליק את האור.