אחרי הקריסה הגופנית שעברתי, התחלתי בעבודה הקשה שלי, הפעם פחות דיבורים ויותר מעשים.וטפו טפו טפו - אני משתפרת, אמנם בצעדי צב, אבל השיפור ניכר, אני לא רוצה "לדבר" הרבה, כי אתם בטח יודעים מה קורה כשמדברים...השטן אורב מעבר לפינה, אבל כן, ירקתי דם אבל עשיתי את הדבר שהיה לי ברור שלי לא יקרה - ועליתי במשקל, היום לאחר שעליתי במשקל (כמעט 5 ק"ג בלתי אפשריים) אני מצליחה להבין באיזה שפל משקלי הייתי, (ויש שאומרים שעדיין) וזה לא הופך את העליה - לשמחה יותר או קלה יותר,  אני מרגישה כאילו הק"ג הנוספים יושבים לי על הלב ומקשים על נשימתי, אבל בתוך תוכי יודעת למרות זאת הם הכרחיים, הם כמו שכפ"ץ שמגן עלי למרות שהוא כ"כ כבד ועשוי מתכת,
אז קשה לי לומר שאני שמחה, או שאני  בסדר עם זה,
אבל אין ספק שאני גאה, וגם חיה יותר,
כי הייתי בשפל שמעולם לא הייתי בו (ולא הכל באשמתי...גם סיבוך המעיים הוביל לזה וכמובן, שאני "רכבתי" על זה,) אבל לכל הדעות, להגיע למשקל שמתחיל בספרה 2 כלומר עשרים ו,  מבחינתי זה היה הכי נמוך -תרתי משמע, שהגעתי אי פעם,
בתקווה שאצליח לשמר את האופטימיות והכוחות,
ולהגיע למשקל ארבעים לפחות!! שנראה בלתי אפשרי ( או שכן?)
בארבעים הובטח לי - אסע לטיול משגע בעולם...
אז יש לי מטרה, ויש בי ...חיים!
אוהבת אתכם,
איילת
נ.ב. משהו יודע מה עם קרן אור?? לא שומעים ממנה...