לכל החברים הותיקים והמצטרפים החדשים
שבועיים לא הייתי כאן, אז מה חדש אצליכם?
בהמשך לפוסט הקודם שלי, נסעתי לצפון (צפןן הארץ, לא פינלנד) 
כדי לבדוק מקרוב איך זה לחיות מתחת לעצים, לפחות, טרם למדתי לטפס.
ובכן, ימים שלמים ביליתי מתחת לעצים ירוקים ושמים כחולים, וחשבתי לעצמי,
כמה נעים ונחמד לשכב מתחת לעצים ולהתבטל קצת, לחשוב על כל מי ומה
שהשארתי שם, בקו החוף המהביל והרותח, להנות מבריזה קלה במשך היום,
ולא לדאוג ולא לתכנן ולא לעבוד ולא להתרוצץ ולא להתארגן ולא להספיק...
כל אחד זקוק לפסק זמן מהמירוץ המטורף של החיים, לפסק זמן קצר, לחשוב
על הכל, אבל קצת מרחוק. והמרחק לא חייב להיות פיזי, זה יכול אפילו להתרחש
פה אצלינו בשכונה, מה שחשוב, המרחק המנטאלי, לקחת צעד או שניים הצידה,
להתבונן בחיים שלנו ולחשוב, איזה שינוי אני רוצה לעשות, איך להתחיל, לבד, או
עם חברים? ספרו לי על החופשה שלכם ועל השינויים שברצונכם לעשות.
ופסוק השבוע: באמצע הקיץ, מתחת לשמים כחולים ועצים ירוקים, אי-שם בגליל,
ללחוש לעצמינו שוב ושוב "אוף...כמה שהחיים קשים..." (והפסוק הזה שמתנגן
לי כל הזמן באוזן, מאז שחזרתי, שייך לידידי הטוב דוב) 
וידיד אחר "פו הדוב"  אומר: "...והטעם היחיד שיש לה לדבורה להיות דבורה, הוא, כפי שידוע לי - דבש...והרי אין כל טעם לדבש, אם אני אינני אוכל ממנו. אז התחיל מטפס ועולה על העץ" (א.א.מילן).