הסרטן שלי... הגוש החייזרי שלי שהתיישב אצלי במוח, כל כך יחודי שעל פיו של הנוירולוגי שלי (שלכם, שלנו מה שמתאים או לא מתאים תלוי בגוש) קבע שאין מספיק מידע כדי לדעת כמה ולמה בכלל זה קורה לו ולמה. מאוד לא מתאים דבר כזה ובטח שלא בזמן כזה. זה מה משהו משדר. זה מה שאני קולטת כשאני יושבת במשרד שלו...

פעם בחצי שנה אני עושה MRI ואנחנו נפגשים, אני מוסרת לו דיסק ומסתכל שמאל (מסך אחד) וימין (מסך שני) ושוב, כמה שניות ארוכות יקבעו כמה שנים נשארו לי...
הפנים שלו לא משתנים אבל אני כן קולטת...
שאין לו מושג מה לעשות, מה להגיד ולבכלל מה לעשות עכשיו ותאמין לי רופא יקר גם לי אין...

ואז ראיתי בחדשות את התיעוד על התעללות בקשישים ובכיתי דליים כל כל כך הרבה צפו, כעס, רחמים ופחדים לאו דווקא באותו הסדר.
פתאום ראיתי את עצמי שם במוסד, פתאום במקום לרחם על הקשישים אני מרחמת על עצמי וחושבת גם שזה כל כך לא בסדר מבחינתי לרחם על עצמי ובאיזו זכות, כל מה שעבר עליהם וכמה שזה כל כך מכעיס אבל הכל מבלבל כי אני אולי לא קשישה (במיוחד) אבל הסרטן שלי יחליט מתי אני יפסיק לתפקד ובאיזו רמה ואני לא יוכל לעשות כלום בתחום וגם לא הרופא ואני יהיה באותה בסיטואציה ופתאום (שוב) כמה מפחידה המילה "סיעודי" מפחידה היא אפילו מפחידה אותי מ"מוות" (סליחה אמא ואבא) אבל אני מעדיפה למות ולא להיות שם.

מעדיפה למות ולא לתת למישהו חסר נשמה לגעת בי. אני מקווה שאני לא מזעזעת מישהו/מישהו אבל אני מעדיפה למות והלוואי שהיו נותנים לי אופציה כזו, כשמגיע הזמן אז שאוכל לבחור ESC ולצאת ולתת לעצמי ולכל המשפחה שלי שקט נפשי ולחסוך כאבים לכולם. עם כל הכבוד לאלוהים לפעמים עדיף לתת לנו לבחור בדלת שמתאימה לנו.  

בבקשה, בבקשה תבינו. אני מאושרת ושמחה לצחוק על הכל שהסרטן שלי כדי להעביר את הזמן בכיף אפילו את המצבה שלי עיצבתי (אף אחד עדיין לא ראה). אני עושה הכל לבד, אוכל, הסעות, נקיון (אגב, אתם מכירים מנקה?) אבל אני יודעת שיש לי טיק טק בתוך הראש ואני שומעת אותו, לפעמים אותו חזק יותר וכל לילה לפני השינה, לפני שעיניים נסגרות (או כשהקנאביס מתחיל להמשפיע ומרדים אותי) אני אומרת לילדים שאני אוהבת אותם ואומרת ביי לכולם ואני מקווה באמת באמת שככה שזה יגמר ולא סגורה מושפלת, מוכה במוסד סגור שנים על גבי שנים.

תודה וביי עד הפעם הבאה.