לפעמים הייתי רוצה שיקחו ממני את חופש הבחירה.
שיחליטו בשבילי.
שלא אצטרך להתלבט ולהתחבט במגוון האופציות שעומדות מולי.

היום הייתי תקועה בעבודה.
אין מה לעשות, בעבודה שלי זה יכול לקרות... וצריך להתמודד גם עם מצבים כאלה.
יצאתי יחסית מוקדם, ועכשיו אני בעצם "חופשייה" עד הערב.

ולמה המרכאות....?
כי אמנם אני חופשייה, אבל אני לכודה בכלא המחשבות.

הלכתי ברחוב, והרגשתי את הפחדים מתחילים להשתלט עליי.
אני הרי יודעת איך ימים כאלה נגמרים....
(ובראש כבר נשלף מאגר הכישלונות שלי, שזמין עבורי במצבים כאלה, בהם אני מנסה להזהיר את עצמי).
ואז האופציות הופיעו בזו אחר זו...
כל אחת סחפה אותי למקום אחר, לתוצאה אחרת, ולשבוע שלם שיראה אחרת...

הראשונה כמובן היא המוכרת ביותר.
הבולימיה.
יש לי כמה שעות, אף אחד לא ידע. אני אוכל לנצל את ההזדמנות. פעם אחרונה...
כמה שעות ללא דאגות, ללא מצפון, ללא חרטה.
(אח"כ כמובן שתבוא החרטה אבל למי אכפת מהעתיד ברגעים כאלה??!)
ניסיתי לחפש בתוכי קול שמתנגד לרעיון ולא מצאתי.
רק נזכרתי שבפעמים אחרות, כשנפלתי בפח, אמרתי לעצמי שכל דבר עדיף על הבולימיה.
גם לשכב על הספה וסתם לבהות בתיקרה למשך כמה שעות.

ניסיתי לדמיין תסריט נוסף, חלופי.
לחזור הבייתה, לנקות את הבית. לסדר. להיטהר. לשמוע מוזיקה.
ואז ללכת לעשות ספורט. להתחבר אל הגוף. לאהוב אותו.
להתקלח במים רותחים, ללכת לסאונה ולאדות מתוכי את כל מה שמעיק עלי.

הייתי מבולבלת.
לא ידעתי במי לבחור. 

מצאתי שדה ירוק והתיישבתי על אבן מתחת לשמש.
חיכיתי שתבוא תובנה חדשה, ישועה, אבל שום דבר לא הגיע.

הלכתי לכיוון הבית, ואיכשהו מצאתי את עצמי בסופר.
הסתכלתי על המדפים, הרגשתי את הטעם של האוכל בפה ונהייתה לי בחילה.
יצאתי מהסופר והלכתי לחנות שליד. קניתי לבית שני עציצים.

ועכשיו אני מתחילה לממש את תוכנית מספר 2.
שמתי מוזיקה, אני מתחילה לסדר... וכנראה שליום הזה הולך להיות סוף טוב.
למרות הכל.

מקווה שבפעם הבאה ההתחלבטות לא תהיה קשה כל כך.