כשאת פוקחת עיניך. 
ומבינה שאת לבד.
אין ברירה אלא לאסוף שברים
כאן יש לך 2 בחירות
או למות. בעודך חיה
או לנסות לאסוף את מה שנותר ממך. ולבנות הכל מחדש.
איך? כיצד?
זו מלחמה. זה מאבק יומיומי למרות כל השנים.
רק כשהחלטתי שאני רוצה לחיות.שאני באמת רוצה לחיות טוב.
הבנתי שרק אני יכולה לעזור לעצמי.
רק אני. 
וזה מה שעשיתי
אחרי שנים של כאב. שלא ראיתי בעיניים.באמת.לא קלישאה. לא דרמה.
אחרי שנולדתי למציאות מסרסרת. 
החלטתי שזהו.
עכשיו אני רוצה לחיות.לפרוח.כן .לפרוח.
וכך נלחמתי.
ובניתי עצמי חדשה.
זה לקח שנים.
זה עדיין לוקח. באיזשהו מקום.
כי אי אפשר באמת להעלים כאב. להעלים מה שהיה .
אבל אפשר ללמוד לחיות איתו
והיום.אני מצליחה לחיות איתי. סוף סוף.
רואה את החיים.כן.חיים!!!
שאיפות. לימודים. קריירה. טיולים.
לחיות.
פשוט לחיות.
ולקדם עצמי . 
כמו שלא קידמתי. כמו שבעבר ריסקתי. אז היום הפוך.
אבל עדיין.
לאט לאט.
אי אפשר בבת אחת.