אחרי 8 שנים של בולימיה ובערך 20 שנה של הפרעות אכילה ברמות שונות, אני רוצה קודם כל להתחיל בהתנצלות...

1. ההתנצלות הגדולה ביותר מגיעה לבן הזוג שלי שנאלץ להתמודד איתי, בזמן שאני מתמודדת איתה (בולימיה). סליחה על השקרים, ההסתרות, מצבי הרוח, והעצבנות שלא בצדק. באמת מגיע לך שאהיה אחרת - רגועה יותר, שלווה יותר, שלמה יותר.
2. משפחה - אני מצטערת על כך שלא הצלחתי להבליג ולהמשיך הלאה. סליחה על הריחוק, התירוצים, וההתחמקויות. מבטיחה למצוא את הדרך להיות איתכם בקשר, למרות הקשיים.
3. החברים המדהימים שלי - מצטערת שהדפתי אתכם ממני, (ודווקא כשהכי הייתי צריכה)...
4. הבוסית שלי - סליחה על הבריחות הפתאומיות מהעבודה. על כך שהייתי לא צפוייה ואני מניחה שגם לא אחראית לפעמים.
5. וההתנצלות האחרונה היא לעצמי. מצטערת על כל הפעמים שמנעתי מעצמי הנאה, שמחה, סיפוק, ואהבה, כי חשבתי שלא מגיע לי. על כל התחביבים שדחקתי הצידה כדי לפנות לבולימיה מקום. על כך שפגעתי בגוף ובנפש שוב ושוב. על המילים הקשות, והביקורת שמעולם לא הייתי מעיזה להגיד לאדם אחר, ובטח לא לאדם שאכפת לי ממנו.

ועכשיו אני רוצה לסיים בהבטחה.
אולי פעם הייתי פוחדת לצאת בהצהרות, לפני שידעתי כי שינוי הוא דבר אפשרי ולא בהכרח צריך להיות ארוך ומייגע. שינוי זה קודם כל הסכמה ביני לבין עצמי. לשים את האמונות המגבילות בצד, לשכוח מהדעות הקדומות ומ"נסיון העבר" שלי, ולהחליט שאני לא נותנת מקום יותר לצד המהסס.

שינוי אפשרי עבורי.

ואני מתחייבת לפעול כדי להקל על עצמי כמה שיותר, בכך שאחזק את עצמי יותר, אשן טוב, אוכל טוב, ואקפיד לעשות דברים שאני אוהבת!

ואני בכוונה כותבת את זה כאן ולא למגירה.
אני מתחייבת לעשות שינוי!
(לא לנסות... לעשות!).
מבטיחה לעדכן :)

ולסיום אני רוצה לצטט את הכותרת של הבלוג הזה שבכלל שכחתי ממנה -

"אפשר להתחיל ממחר, ואפשר גם לדחות את ההחלמה לשבוע הבא, או לחודש הבא, או לבזבז עוד כמה שנים יפות של החיים. אבל אפשר גם היום."

הספירה מתחילה......