בתזה שנכתבה במסגרת לימודי התואר השני במסלול "בריאות הוליסטית", בשלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל, בהנחיית ד"ר תמר אילת-יגורי, חקרה מירי הנדלס את נושא הדיאטה אצל נשים והרלוונטיות והיעילות שבשילוב כלים הוליסטים בהתמודדות עם משקל גופן.
       בצמוד לבעיית השמנת היתר נוצרה מגפה תרבותית שנקראת "דיאטה", שהפכה למעין מחלה בתרבות המערב. הפתרון שנבחן בתזה ומוצע כאלטרנטיבה לתרבות הדיאטות מעוגן בשינוי הגישה לנושא מן היסוד. האוכל כציר מרכזי של הדיון, מוצג דרך עקרונות התזונה הנכונה. הכרות ישירה וברורה בנוגע לאכילה נכונה אמורה הייתה לכאורה לפתור את סוגיית הדיאטות. אלא שכאן מסומנת נקודת המוצא שלפיה האוכל לא רק שאינו הפיתרון, הוא עצמו הבעיה. רעיון זה מובע היטב בשם התזה: "האוכל: מאוייב לידיד". בהמשך, מוצעת בתזה היכרות עם סיבות וגורמים שונים שהביאו ושמביאים לעיצוב תפיסת הגוף הרזה כגוף יפה עבור נשים. ציר הדיון המתמקד בנשים יחד עם ציר הדיון באוכל מהווים את התשתית הבעייתית שעמה מבקשת התזה להתמודד, כלומר, בעייתיות בגישתן של נשים לאוכל.
       הפיתרון שנבחן בתזה, ככזה שיכול לשנות מן היסוד את הגישה לנושא הדיאטות אינו לקוח כלל מעולם התזונה ומהתחומים המקושרים אליו ברגיל. מירי הנדלס מציעה שלוש גישות הוליסטיות להתמודדות מוצלחת יותר של נשים עם אוכל ואכילה. הגישות הללו מאופיינות כהוליסטיות הן בשל יחסן המודע להיבטים גופניים ולהיבטים נפשיים, הן בשל נקודת המבט הרחבה והסינרגטית שכל אחת מהגישות מגלמת. אין מדובר בתפיסות חיים, או גישות אמוניות-דתיות, אלא בהתבוננות אינטגרטיבית במרכיבים שונים שנוטלים חלק בקיום האנושי. קודם להצגת הגישות ההוליסטיות מוצע ביסוס מדעי הקושר בין גוף לנפש, במדדים מתחום הגוף. ביסוס זה מגשר ומתווך את הבעייה המנוסחת באופן כמותי לפיתרון המנוסח באופן איכותי.
       לדבריה של מירי הנדלס, מיליוני נשים בעולם עוסקות מדי יום בשאלה איזה יום יהיה זה היום בכל הנוגע לאוכל. יום טוב פירושו יום שבו הן אוכלות מעט ויום גרוע הוא כזה שבו הן אוכלות יותר מדי. הן אכולות חרדה וכעס על שלא עמדו בפיתוי ואכלו, או חוות חסך וקיפוח עקב מאכל שרצו לאכול ומנעו מעצמן כדי לא לאבד שליטה. בסדנה לשינוי הרגלי אכילה, ניתן בעזרת כלים הוליסטיים להגיע לשקט פנימי ולהתבוננות בתהליכים ובתחושות. כך תתאפשר בחירה מושכלת של מזון מתוך הקשבה לצרכי הגוף. בעקבות כך יושגו איכות חיים, תחושת סיפוק מהאוכל וגיבוש רף ציפיות מציאותי בנוגע למשקל גוף.
       מירי הנדלס מבהירה שישנן גישות רבות להתמודדות עם המצוקות סביב נושאי האוכל והמשקל. נשים רבות בוחרות להתמודד עם הנושאים הללו בעזרת דיאטות שונות, ספורט, טיפול תרופתי. גישות אלו מתמקדות בגוף בלבד ומתעלמות מההיבט הנפשי / רגשי. כך, נשים עושות עוד ועוד מאותו דבר ומקוות לתוצאות שונות. בלי לעצור, לגלות אפשרויות חדשות ולבחור מחדש הן ימשיכו להיכשל שוב ושוב. זו אחת הסיבות לכך שגישות אלו לא מבטיחות הצלחה לאורך זמן. היחס לאוכל ולמשקל הגוף אינו פיזי בלבד. מעורבים בו גורמים נוספים, נפשיים ורגשיים.
       העיסוק הכללי ברזון בתרבות המערבית משפיע על גברים ועל נשים כאחד, ולעתים קרובות גם אנשים שאינם סובלים ממשקל יתר שואפים להפחית ממשקלם. כך מתחיל מעגל דיאטה וזלילה. נשים פגיעות במיוחד להפחתת משקל מפני שמחנכים אותן כי דימוי הנשיות קשור עם ממדי הגוף.
       לפני כעשרים שנה משקל הדוגמנית היה נמוך מהמשקל הממוצע של נשים ב-8% ואילו כיום הוא נמוך ב- 32%. מודל זה, שאינו בר השגה עבור האישה הממוצעת, גורם לכך שבכל יום נתון נשים רבות נמצאות בדיאטה או שהן מסיימות, שוברות או מתחילות אותה. רבות אינן מרוצות מגופן, סבורות שהן שמנות, מלאות שנאה עצמית, גם אם משקלן נמוך מהמשקל המומלץ. הן מסמנות כיעד נכסף לא הצלחה מקצועית או אהבה, אלא הפחתת מספר קילוגרמים ממשקלן. 5-7 קילוגרמים, יכול להיות מה שמפריד בינן לבין העצמי האידיאלי שלהן. גם אם הן מצליחות להפחית ממשקלן, עד מהרה הגוף מעלה את המשקל בחזרה ונפתח מעגל קסמים של הפחתת משקל והחזרתו, מעגל המלווה בסבל ובתסכול.
       מירי הנדלס מסכמת שלמרות המהפכה הגדולה שחולל הפמיניזם עדיין לא השתחררו נשים ממלכודות היופי, הגוף והמשקל. תעשיית הדיאטות הפכה למפקח על המחשבה הנשית והדוגמנית הכחושה החליפה את עקרת הבית המאושרת כסוכנת של נשיות מוצלחת. אם נשים ישאלו את עצמן כיצד הן מרגישות עם עצמן פיזית, יתכן כי בהשוואה לסבתות הלא משוחררות שלהן, מצבן גרוע בהרבה.