קראתי את עכשיו את הפוסט האחרון שכתבתי כאן והייתי די בהלם כשתפסתי פתאום כמה זמן עבר מאז וכמה דברים קרו ובעיקר התהליך שאני עברתי עם עצמי במשך הזמן הזה...
אז... השתחררתי בשבוע שעבר אחרי 4.5 חודשי אשפוז..
זהו!! משוחררת!!! (:  (:  (:  
לא מאמינה איך שהזמן טס.. באמת.. חח
השיחרור והפרידה היו מרגשים בטירוף... באמת... גם הפרידה מהבנות אבל בעיקר מהצוות.. כל הצוות ביחד וכל אחד לחוד שבא להיפרד ממני ואמר לי כמה מילים באופן אישי.. הם ממש לא היו חייבים לבוא ולדבר איתי ככה באופן אישי וזה עשה לי מאוד טוב.. אמרו לי על התהליך שעברתי.. על השינוי שרואים בי עכשיו לעומת ההתחלה שלי.. ועוד כל מיני דברים שבאמת חיזקו אותי וממש ממש ריגשו אותי.. (:
כתבתי משהו לצוות ונתתי להם את זה בוועדה האחרונה שהייתה לי, זה היה סוג של סיכום כזה לעצמי בנוגע לתהליך שעברתי שם והדברים שאני צריכה עוד לעבוד עליהם בהמשך.. ובהחלט יש לי עוד הרבה על מה לעבוד.. אני אצרף לכאן אחר כך את מה שכתבתי... אני רק אגיד שעוד יש לי דרך ללכת בה.. שעדיין אין מחזור וזה משהו שמאוד מאוד מתסכל אותי אבל אני מקווה שזה כן יסתדר לאט לאט...
שכל הנושא של אוכל עדיין לא פשוט לי.. בעיקר אוכל שלא אני מכינה או אכילה ליד אנשים שמאוד מאוד בעייתית לי וזה משהו שאני אהיה חייבת לעבוד עליו כדי לנסות ולנרמל עד כמה שניתן את הנושא.. כי אין מה לעשות וכדי לעבוד מבלי להתדרדר אוכל זה יהיה משהו שיהיה חייב ללכת עם עבודה ביחד.. דוגמא הכי טובה זה היום.. בדיוק היום חזרתי לעבוד במלון.. לבינתיים רק אקסטרות כזה בסופי שבוע כי אני מחפשת משהו בתחום שלי אז עד שאמצא משהו שנכון לי אני עושה כאן אקסטרות והרגעים האלו שאני מבינה אפילו יותר עד כמה זה קשה לי לאכול ליד אנשים זה הרגעים האלו שאני צריכה לאכול בעבודה..
אני יודעת שאני חייבת אבל זה מרגיש נורא ואני אוכלת מהר ובהסתר כי אני ממש ממש מתביישת שיראו אותי וכל החוויה הזו היא פשוט נוראית בשבילי... אני מקווה שלאט לאט אני אמצא את הדרכים לעשות את זה בצורה שתרגיש קצת אחרת ולא ככה.. /:
גם כשאני אוכלת בבית קשה לי אבל אני מתנתקת ובוהה באיזה סידרה או משהו כזה העיקר לעשות מה שצריך לעשות כי אין באמת ברירה אחרת וכרגע מה שגורם לזה לעבוד זה בסדר מבחינתי... אני יודעת שזה לא טוב להתנתק כל הזמן ואני אצטרך להתמודד עם זה בצורה אחרת לאט לאט וזה יקרה.. זה יקרה אבל באמת לאט לאט וברור לי שזה יקח זמן...  בינתיים מסתגלת לבית ונהנית מכל רגע עם הקטנים שלי (: הם ממש עם חרדת נטישה וכשאני רק יוצאת לשניה מהבית הם מיבבים בצורה שקורעת לי את הלב אבל אין מה לעשות.. רק הימים והזמן יגרמו להם להבין שאני בבית ואני נשארת ואני מקווה שזה כן ישתפר ויעבור להם לאט לאט...
אז... זהו אני מניחה...
בהחלט חוזרת לחיים..
חתיכת תקופה עברה עליי ואני בעיקר משתדלת להפנים ולהמשיך להתקדם.. 
ו... מצרפת גם את מה שכתבתי.. 

 
"חשבתי שהפעם במקום דף בקשות אכתוב משהו קצת אחר..
בכל זאת.. זו פעם אחרונה שאגיש את הדף הזה.. (:
אז חשבתי לא מעט על התהליך שעברתי כאן.. רציתי לסכם לעצמי מה השתנה ומה אני לוקחת איתי הלאה ואני חייבת להגיד שקל זה לא היה.. אני מרגישה שיש בי לא מעט שהוא אחר אבל לא ידעתי איך בדיוק להגדיר את זה במילים.. אולי גם עכשיו לא אצליח להעביר בדיוק בדיוק את איך שזה מרגיש ובכל זאת... נראה לי שזה חשוב ללמוד איך לדייק לעצמי את הדברים אחרת זה נשאר מעורפל וככה זה גם יכול להתפוגג לאט לאט.. אז הנה.. כבר משהו אחד שלמדתי בנוגע לעצמי.. (:
וגם שיש לי הרבה רצון והרבה מילים נכונות אבל גם הרבה פער בין כל הנכון הזה אל איך שהדברים מרגישים באמת.. חשוב שאשים לב לשני הדברים כדי להיות באמת מודעת ולא רק לחשוב שאני מודעת.. וזה נשמע קצת מתפלסף עכשיו אבל זה באמת לא.. חח
זה לא שארבעה וחצי חודשים הפכו אותי לאדם שונה לחלוטין אבל הם בהחלט התחילו אצלי משהו אחר הפעם.. קצת פחות מנותקת.. קצת פחות מסכות.. קצת יותר השלמה אמיתית למצב.. 
הבנתי שיש לי יכולות טובות מאוד לשנות דברים והרגלים מבחינה התנהגותית, אני מסתגלת מהר למצבים.. אני יודעת איך לרוץ מהר מהר קדימה אבל חייבת גם ללמוד איך לעצור ולהאט טיפה מפעם לפעם אחרת זה גובה את המחיר.. לשנות התנהגות זה מעולה כל עוד לא אטאטא מתחת לשטיח את איך שזה מרגיש וכמה שזה קשה לי.. וכן זה חשוב מאוד להתקדם רק לאט יותר.. זה לא סותר אחד את השני או הופך אותי לפחות.. להפך.. זה משהו שיכול לעזור לי מאוד אם אדע איך להשתמש בזה נכון.. 
הבנתי כמה חשוב לי לשים גבולות כדי לשמור על עצמי כי בקלות אני נשאבת להתעסקות אחרת.. זה קל לי יותר מאשר להתעסק בעצמי.. שזו ממש רק ההתחלה ויש לי עוד חתיכת דרך ללכת בה.. כמו לכולם אני מניחה.. שסביר להניח שלא הכל ילך חלק, כנראה שתמיד אצטרך להיות עם יד על הדופק אבל כל עוד אשאר מודעת וקשובה באמת למה שקורה לי הסיכויים שלי טובים יותר..
ש״הכל בסדר״ זה זוג מילים שהפכו לאוטומט מאוד חזק אצלי וזה בסדר שזה ככה כל עוד אשים לב למה שבאמת קורה.. שלא תמיד אפשר לשנות ולתקן אבל להבין ולהיות מודע יכול לעזור המון להתמודדות עם הדברים.. ובשבילי הרבה פעמים ההתמודדות תהיה דווקא להישאר פסיבית לרגע ולא לפעול ישר.. וזה אולי הדבר הכי קשה.. לעמוד מול הכל מבלי לנסות לשנות את איך שזה מרגיש ולקבל שזה מה שיש עכשיו.. ושזה יעבור.. אולי לא יהיה מעולה אבל כן יהיה אחר ובעוצמות אחרות וצריך פשוט לעבור את זה.. (טוב פשוט זה ממש לא אבל הבנתם למה הכוונה.. חח)
שהרבה מאוד זמן היה לי נוח לחשוב שאצלי זה אחר וזה לא בדיוק ככה וזה שונה ממה שקורה לבנות אחרות אבל זה לא.. זה כל כך לא ולמדתי המון מהבנות כאן.. זה לא שהסכמתי עם הכל תמיד אבל מגיע שלב שכבר אי אפשר להתכחש ביני לבין עצמי.. יש הרבה שוני אבל גם לא מעט דימיון ושזה פשוט מה שזה.. ואני לא יכולה להגיד שלי זה כבר לא יקרה יותר אני יכולה להגיד שאעשה הכל כדי לשים לב ולנסות לעצור בזמן, שיהיו מעידות ונפילות בדרך כי אין מה לעשות וזה יקרה אבל חשוב שאדע לשים לב לזה כדי שאצליח לקום בכל פעם קצת יותר מהר מפעמים קודמות..
בקיצור (יפה להגיד בקיצור אחרי חפירה שכזו לא? חח)
אבל באמת עכשיו.. אני יכולה להגיד שכל עוד אשים לב לסימנים ולאוטומט הזה שלי ואדע שזה מה שקורה לי כשזה קורה לי, שאלמד מתי לרוץ ומתי להרפות ולהאט קצת..
אז יש לי סיכוי טוב יותר להצליח..  
וזה נשמע עכשיו קצת כמו ״כל התורה על יד אחת״ חח אבל זה באמת ככה..
כמה "פשוט" ככה לא פשוט בכלל..  (:
תודה שנתתם לי את ההזדמנות הזו,
היה לכם תפקיד חשוב ובלתי נפרד מהדרך והתהליך שלי וזה משהו שילך איתי לאורך זמן..
בהצלחה לי  (: "