אני מרוצה שטל מוזס אהב את מה שכתבתי.

כתבתי זיין כמה פעמים, ודיברתי דוגרי על המיגבלות התיפקודיות שלי בסקס, ולא רק על המיגבלות הרגשיות שלי,
וחששתי שמישהו בהנהלת האתר יעשה לי "נו נו נו" ויצנזר אותי, או יפגע בלגיטימיות של הבלוג הזה. 
טוב שלא, ואפילו טל אהב. כי אלה דברים אמיתיים ולא סתם abuse של האתר. 
גם טוקבקיסטים מה שנקרא היום "טרולים", שמקללים ומנאצים בשפה עילגת, ומורידים את רמת השיח הרשתי לשפל המדרגה, עושים לעצמם סוג של תרפיה ו- outing. 

אהבתי לקרוא ראיון עם פבלו רוזנברג על תפקידו בסדרה "אורי ואלה".

הוא צוטט: "אני לא סטוציונר...אני פשוט אוהב להתאהב. לטיני, נו. גם עכשיו, כשאני עם מירי (אשתו השניה) והיא אהבת חיי - אני חייב להתאהב. לא מזמן נכנסתי לבנק. עומדת לידי אחת, התחלתי לפרפר. ענקית, רזה, ושיער שחור כזה. לא יכולתי לנשום... רצתי אחריה לרחוב. אחר כך בבית סיפרתי לאשתי: אם הייתי מוצא אותה, הייתי אומר לה "רוצה להתחתן איתי ?" ומירי כבר רגילה לזה. אני לא יודע לשקר, נו"

יהודה נוריאל - שגם אותו אני אוהב ותמיד נהנה לקרוא את אבחנותיו החכמות ואת התייחסותו המודעת והנבונה למזרחיות שלו. אחי, אני מתחבר אליך, למרות שאני מה שמכונה היום "גבר פריבילגי לבן" - שראיין את פבלו, שאל אותו

"יש לך שם רומן עם אלה (דינה סנדרסון) והיא הכי חנונה, גיק שיק. את האמת, לא היית יוצא עם אחת כזאת, נכון ?" ופבלו מאשר ומצטט את דבריו בסדרה לאלה, שאין לה סקס אפיל, ושהיא הפוכה מהסטייל האינדיאני שהוא אוהב, ואח"כ מוסיף "אבל תשמע, אהבה זאת אהבה. רק שבישראל לא תשמע יותר מידי על שחקנים שפצחו ברומן על הסט..." הוא מספר שזוגתו מקנאה לו ושהמשחק שלו עם דינה נראה אמין, והנשיקות שיגעו אותה "אז אמרתי לדינה: תביאי סצנות, אפילו יותר... ואם תגיע סצנת מזמוזים, אני אהיה שם כמו גדול. הלו, אני לטיני" 

פתאום קלטתי. גם אני "לטיני".

הרבה זמן חשבתי שאני "מזרחי" או ליתר דיוק "מרוקאי", כי מאפיינים אותי לא רק הרגשנות, החום, הפתיחות, ההתרסה - לי יש גם דיבור על טאבואים עם הילדים שלי, ואני מסתובב בעירום לידם (ליד הבנות אני לובש תחתונים, אבל ליד הבן ואשתי אני עירום ועריה כביום היוולדי) - ישירות ויכולת להתחבר לכל אחד בגובה העיניים, דוגריות, פה גדול, המחוות הגופניות, אלא גם הפתיל הקצר והדם החם - למרות ששני הוריי צברים והוריהם הגיעו ללבנט ממזרח אירופה.

התכונות "הלטיניות" הנ"ל עברו אליי בגנים  מאמא שלי - זאת שחולה בשנים האחרונות באלצהיימר, ש"חוגגת" השבוע 83 במחלקה הסיעודית, שאוהבת אותי יותר מאת כולם, למרות שעשרות שנים אני נמנע ממנה, שונא אותה, ומנסה להשתחרר מהשפעתה, ובודאי הדמות שהשפיעה עלי הכי חזק בחיי, ומאופיינת בעוד כמה מאפיינים בהם אני נלחם כמו דעות קדומות, גזענות, בורות, פרימיטיביות ו"פולניות" - אבא שלי שונה לגמרי, ושתי אחיותיי שונות לגמרי.  

לא יודע למה דינה בסדרה מכונה על ידי נוריאל "חנונית" ואם זה נקרא "גיק שיק"  - קראתי תגובות שהיא מכוערת, לא מצחיקה, ולא מושכת - לטעמי היא מקסימה, מצחיקולה שנונה וסקסית. אני מוצא שמה שמכונה "חוטם עז מבע" הוא סקסי בנשים. נתקלתי בעוד כמה נשים כאלה. 

הדייט שלי מלפני כמה שבועות גם היא ארגנטינאית, כמו פבלו. בשלב מסויים כשליוויתי אותה לביתה, אמרתי משהו על החום, הישירות, החושניות והמחוות הגופניות "המזרחיים" שכה קוסמים לי וחסרים לי, והיא התנפלה עלי בכעס, שכל משפחתה ממוצא אשכנזי והם מתחבקים כשהם נפגשים.

כך או כך, היא שידרה לי את ההפך, ולא רק שלא ראיתי שם חושניות, והיא נמנעה מכל מגע (ואני גם לא יזמתי כלום, כי הרגשתי שזה לא בכיוון), אלא גם לא חום, אלא ההפך - קור, הרבה דיבורים ומעט קשר עין, כעס וכנראה אכזבה ומירמור. תווי פנים חמוצים. ממילא היא כעורה למדי. רווקה בשנות החמישים ללא זוגיות וכנראה ללא זוגיות משמעותית בעברה, ללא ילדים. חיפשתי רגעים של רוך, התרככות של תווי פניה, נתיב להתקרבות בינינו, ולא מצאתי.

אז היא ניפנפה אותי בסוף הדייט, וטוב שכך. אולי זה בגלל שנתתי לה ספיץ' של כמה דקות מרוכזות של מוזרויותיי ומיגרעותיי. אבל נראה לי שזה לא העניין. גם לפני כן קלטתי ממנה ניכור וריחוק. אני גם מכיר אותה למעלה מעשרים שנה, ולמעשה זאת היא ותמיד היתה כך. ברוך שפטרנו. 

בגילי ובמצבי - סוג של פרוד, ויתכן שגם נתגרש בהמשך ונפריד את הרכוש. היא רוצה למכור / להשכיר את הבית ושכל אחד מאיתנו יקנה / ישכור לעצמו דירה נפרדת במחצית הכסף - אני מפנטז על קשר של מה שנקרא "יזיזות", לא זוגיות עם כל החבילה הכבדה. 

דיור נפרד, הרבה חופש בלי שמישהי תכתיב לי ואצטרך להתפשר איתה על דא ועל הא. בודאי בלי נישואים. בודאי שאינני רוצה ילדים. טוב לי ודי לי בשלושה שיש לי.

להיפגש פעם-פעמיים בשבוע לסקס טוב באווירה טובה, חמה וזורמת+ דיבורים.

זוגתי כועסת עלי שאינני מוכן "לעבוד על הזוגיות" שלנו, שאינני רוצה להתפשר, שגישתי לא בוגרת, שאין אשה נורמלית שלא תרצה שאבלה איתה בבילויים חברתיים, ואכיר את משפחתה, ונהיה בזוגיות מלאה של ממש, ותסתפק ב"יזיזות".

היא גם טוענת שאני רק רוצה לזיין - אולי אפילו נצמצם את זה לדקה-שתיים של פימפום והשפרצה, שאחריו הפרטנרית תעלם, תתאדה.

זה נכון ולא נכון. אני בפרוש חסר את "הדיבורים", שזה שם קוד לאמפתיה, חום, אינטימיות, ידידות, שיתוף בחוויות עם מישהי אוהדת ומפרגנת, ורוצה לשמוע אותה מדברת על עצמה ורגשותיה, פחדיה, בלי כבדות מופרזת. אינני רוצה להטביע את עצמי בכבדות וביגון והחולניות של מישהי, כשיש לי מספיק משל עצמי, אבל אני בפרוש בנאדם קשוב, רגיש, אמפתי.

גם הסקס שחסר לי הוא הרבה מעבר לפימפום וגומר (תרתי משמע...). נורא בא לי להריח אותה, להפשיט אותה, לנשק וללטף בעדינות את צוארה, ביטנה, שדיה, והעור הזה שמעל לשדיים, ירכיה, ישבנה. בא לי להתכרבל איתה. לגעת בה בחופשיות ושהיא תיגע בי, ותתענג ממני, מגופי.

אני רוצה מאהבת, ולהיות מאהב שלה. מה לא ברור ? כמו שנוהגים לומר כיום. 

עם זוגתי לא היה לי את זה גם בתחילת הקשר, וכבר לא יהיה לי.

היא אהבה אותי והיתה צעירה דקיקה, עדינה ויפה, אבל תמיד היתה פסיבית וחסרת השראה ויצירתיות בעניינים האלה. one trick pony. ילדה וגידלה 3 ילדים. היתה אשה טובה ומסורה ואמא טובה ומסורה. לא בזבזנית, לויאלית. קיבלה אותי כמו שאני - בדיעבד מסתבר שהיתה לה בטן מלאה עלי במשך עשרות שנים, אבל פחדה לאבד אותי - ועדיין קשה לה להיפרד ממני יותר מאשר לי קשה להיפרד ממנה.

ניסינו כמה פעמים להחיות את זה וזה לא תפס.

ביציאות, היא לא גילתה עניין בי או במה שיש לי לומר - ממילא כבר שמעה הכל, ולא מעניין אותה לשמוע שוב אותי טוחן על הנושאים שמעסיקים אותי ועל עצמי - סיימה מהר את מנת האוכל שלה, והיה ברור שמבחינתה אין יותר עניין.

בסקס, one trick pony. תמיד בחושך, תמיד להסתיר את הגוף, תמיד פסיבית, בדרך כלל כתף קרה. הרבה זמן זה הספיק לי. ראיתי בזה יתרונות. הרגשתי בעננים אחרי, וגם החמאתי לה על כך.

בכל מקרה, כבר הרבה זמן אין גם את זה. היא מוכנה לחזור ולתת לי עוד מאותו דבר, ובלבד שאשקיע יותר בזוגיות שלנו, ושאתייחס אליה יפה ובכבוד. fair enough, אבל כבר לא בא לי. למרות שאין לי שום דבר אחר, ועדיפה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. 

כיום, בגילי ובמשבצת שאני נמצא בה בחיים, אחרי ש"סימנתי וי" על נישואים, הורות, זוגיות מונוגמית במשך כמעט 4 עשורים, ושנים לא רבות לפני שיורד המסך ואהיה נכה / דמנטי / תשוש נפש / סיעודי שאיננו מתפקד עצמאית, אינני רוצה להתפשר רק כדי שתהיה בתזוג לצדי בזיקנתי. 

אני אוהב להיות לבד, אוטונומי, בדלת אמותיי, בין קירות ביתי (ממש בא לי לגור בדירה קטנטונת כמו בנותיי, חדרון מגורים עם מיטת יחיד, שירותים, מטבחון, פינת ישיבה, וזהו. הבנות שלי גרות ב- 40 מ"ר וגם פחות מזה יהיה סבבה. אבא שלי גר כעת בדיור מוגן ב- 27 מ"ר. ממילא זאת הטריטוריה שלי בשנים האחרונות במסגרת הבית המשפחתי) עם מינימום רכוש, ביגוד, ריהוט וציוד, רק מה ששימושי לי כעת. לא רוצה חברה. אינני חבר בשום רשת חברתית, וגם באכסניה הנוכחית אני כותב את מה שיש לי צורך להחצין, ולא מחפש חברים או חברות. רוצה להישאר נאמן לעצמי ולא לרצות איש. 

המשיכה שלי לנשים יפות וסקסיות היא למעשה צרה. טוב שאני עדיין משתוקק, אבל אני מפנטז על סיטואציה שסיכוייה להתממש קלושים. יתר הסיטואציות שאליהן החולשה הזאת שלי מביאה אותי, יותר גרועות כעיניי מלהישאר לבדי בחדרי הקטנטן.

לדוגמה, הקטע של רן שריג עם מור חן בסדרה החדשה שלו "מסובך". אני מזדהה עם הרבה ממה שהוא מציג.

מור בסדרה בת 30 בערך, צעירה ממנו בעשור וחצי, ואם אני במקומו - 3 עשורים. היא רזה, סקסית, שיער ארוך וגולש, שנונה ומצחיקה, ובעיקר חופשיה, מלאת חיים, חברותית, עאלק בטוחה בעצמה,  ומשחקת אותה חמקנית, בלתי מושגת. והוא מרייר ונכנס לאובססיביות. מתאהב, עאלק.

אני מכיר טוב מאוד את האובססיה הזאת.  ככל שהוא אובססיבי יותר, היא פחות נלהבת. עושה לו טיזינג. יש לה חיים מלאים משלה, חברות וחברים, והיא כמו פרפר חופשי, הרי קבענו שלא מתאהבים. וככל שהיא מתפרפרת ופורחת, הוא הופך ליותר פתטי ואומלל.

מכיר את זה. נמשך לזה כמו פרפר לאש, נשרף וכואב, ומשלם יקר מאוד במשך שנים (!) עבור כמה רגעים של התרוממות וריגוש. בסדרה הוא לפחות מזיין אותה כמה פעמים. אני זכיתי לשאריות של תשומת לב ומגע (גם נשיקות והתחככות בירכיה, מבטים מצועפים, ווידויים של "אני מאוהב בך" והיא עונה "אני אוהבת אותך, אבל לא ככה") פה ושם מהצעירה שבה התאהבתי, וכשפעם הרהבתי עוז ובספונטניות נגשתי אליה באמצע יום העבודה ונישקתי לה על עורפה, היא התהפכה עלי ואפילו טענה שחשה violated. העיקר שהיא היתה ותהיה כל הזמן בשליטה והחזיקה אותי בדיוק במקום שהתאים לה. תגובתה הראשונה היתה "לא כאן. אנשים יראו וישמעו", אז אמרתי "איפה כן ?" כמו אידיוט, והיא חתמה "בכלל לא. העורף שלי הוא מחוץ לתחום. רק לחבר שלי מותר לנשק אותי שם". היא רצתה שבוע להירגע - להעמיד אותי בפינה, כדי שאדע את מקומי - ולחזור ליחסים שהיו. לי ירד סוף סוף האסימון והפסקתי לתקשר איתה. מושפל. 

ועכשיו בעיתונים פרשיות של הטרדה מינית חדשות לבקרים, ואני מתכווץ כל פעם מחדש, עם השלד הזה בארון שלי. אשתי יודעת, וידעה מההתחלה על כל התפתחות בקשר הזה. כמו שפבלו אומר, אינני אוהב לשקר, יותר מזה, אינני רוצה להסתיר מזוגתי במיוחד את הקטעים האלה, כי אינני רוצה לבגוד באמונה, ואינני רוצה לחיות עם תחושה שאני מנוול ושקרן ובוגד באמון ולא אמיתי. 

אתה בוגדני, אשתי אמרה לי. מה אתה חושב, שזה שחשפת הכל בפניי, בזמן אמת, מעמיד אותך במקום טוב יותר מבחינה מוסרית ? להפך. יש בזה משהו. 

היא כעת בעניין של למכור את הבית ולחלק את הרכוש. וזה מה שיהיה, כנראה. הנימוק העיקרי שלה הוא שעדיף לעשות את הצעד כשעדיין אין לה מישהו, כי אם יהיה לה מישהו, אני אהיה פחות קואופרטיבי, ואפילו עויין, אלים, מנוכר, מפחיד. ברור גם לה שלאור גישתי, אין עתיד לקשר שלנו, והדבר הנכון הוא להיפרד גם מבחינת מגורים, ניהול משק בית, והפרדה רכושית. הילדים כבר מחוץ לבית, וגם בן ייכנס עוד פחות משנה לשירות קבע עם משכורת, ואולי יעדיף - כמו אחיותיו - לעזוב את הבית. 

אני כבר מוכן לשחרר מזה זמן. זה לא אומר שאינני אוהב אותה במובן מסויים. זה לא אומר שלא נמשיך להיות קשורים עד שהמוות יפריד בינינו. בכל זאת, חלקנו את מרבית חיינו יחד, ויש לנו ילדים שאנחנו מאוד אוהבים. אבל יהיה לי כיף לחיות לבד, בדירה משלי, ולדעת שאני באמת חופשי וכבר לא נשוי. 

החיים אוזלים. 6 עשורים כבר מאחוריי. אינני יודע כמה שנים טובות נותרו לי. גם אם לא אמצא לי אשה במתכונת שתתאים לי, ואשאר בגפי, זה עדיף לי מאשר לחיות בשקר, או לחטוף מהאשה שבביתי מהלומות והטחות שלא הייתי בנזוג טוב ולא אבא טוב, והרסתי לה את החיים. 

אגואיסט ? נהנתן ? מחפש רק את הדובדבן ולא מוכן לתחזק פרה רק בשביל כוס חלב פעם בשבוע ? שיהיה. ראבאק, אני כבר בן 60. זה גיל שמגיע לי שיניחו לי לנפשי. שילמתי את חובותיי לחברה, פחות או יותר. עכשיו אני לעצמי, וגם היא לעצמה, ואני מפרגן לה. 

אחיה בצמצום. מה חדש בזה ? כל עוד אהיה בריא, אינני זקוק להרבה - אוכל ויין. אינני רוצה להחזיק מכונית, אינני רוצה חופשות ונסיעות לחו"ל, לא רוצה חפצים, ומי שלא תרצה אותי כמו שאני, אז לא. יש לי מה לתת לאשה שמעונינת במה שיש לי לתת לה. לא מתאים ? הכל בסדר. אין לי בעיה להישאר לבדי בדלת אמותיי בזיקנתי. ממילא אני חי כך מתוך בחירה גם כיום ולמעשה כל חיי. 

איך זה שלמעלה מ- 100 אנשים נכנסו לקרוא למרות שהתחבאתי מתחת לרדאר ? העיקר שנשארתי עם האינטימיות שלי עם עצמי, ואינני עושה חשבון לאף קורא / ת . 

 

אני מפחד משינויים.

היא עכשיו מובילה מהלך של מכירת הדירה. גם בעבר, כשהיא היתה בעניין, זה קרה. 
היא לא רוצה להתגרש או להפריד את המגורים, אבל שיהיו שתי דירות קטנות, באחת נגור שנינו והשניה תושכר ותהיה ביטחון לרגע שבו נחליט להתפצל. כשהילדים כבר לא בבית, אכן עדיף לעבור לדירה קטנה, ואת היתרה לשמור לזיקנה. 
אז אני מניח שזה יקרה. נמכור את הדירה, וכל אחד מאיתנו יבחר לעצמו דירה במחצית הכסף בערך. 

היא עדיין רוצה שאלך לטיפול, שאשתנה, שאכיר בכך שהיא "זהב טהור" וריגושים זה לטיפשים. שאתבגר. 
היא צודקת בחלק וטועה בחלק. 
עדיף לי לשכוח מנשים. עבור רגעים של ריגוש ואושר אני אשלם, בשל עצם הציפיות וההשתוקקות, בשנים של דכדוך ו- down. 
אז זאת באמת טיפשות. גם אנשים בני שמונים רוצים "אהבה", רוצים את הריגוש, ומפחדים להתאכזב, כמו בגיל צעיר. 

צעירים סולדים מהרעיון שזקן יחשוק בצעירה. איכס ובההה, זאת התגובה השכיחה. חוסר מודעות עצמית. אתה זקן ומגעיל (אבל אני לא מגעיל, ונראה עשור וחצי פחות מגילי הכרונולוגי, ויש על זה קונצנזוס. nevertheless.) 

אוקיי, היא לא צריכה להיות צעירה בגיל. אפילו עדיף שתהיה מבוגרת. גם אני רוצה politically correct. אני רוצה להימשך אליה. ויש נשים מושכות מבוגרות, גם אם העור שלהן לא מתוח כמו של צעירות. זה בסדר גמור. גם העור שלי כבר לא מתוח כמו בצעירותי. אבל שמנות לא מושכות אותי. אני נמשך לרזות. אני צריך מאהבת בת 55 - 60 רזה ומדליקה שתהיה בראש שלי. שכבר חוותה משפחתיות, וגידול ילדים וזוגיות שמרנית, כמוני, ורוצה כעת מישהו שאפשר לדבר איתו, וגם לעשות איתו סקס של בני חמישים-שישים, בלי כל העניינים החברתיים מסביב, ושלא תחפש אצלי כסף ורמת חיים גבוהה, ונסיעות לחו"ל. מקסימום צימר בארץ אם ממש יבוא לי. אחיה בצניעות ובפשטות, ובמידת הצורך אתנייד במוניות. זה לא כל כך הזוי ופנטסטי. יש ביקוש גם לנישה כזאת נראה לי. היא צריכה להכיר אותי ולהידלק עלי. אני בנאדם לא שיגרתי ואולי גם לא קל. אבל אינני מחפש מישהי שתחיה איתי 24/7.

ואל תגידו שאני קמצן. אני נדיב ומפרגן, וגם בכסף. רק כעת מימנתי לבת שלי לימודים ב- 9 אש"ח מהחלק שלי בהון המשותף. זוגתי לא רוצה להשתתף, כי היא מפחדת להישאר בלי כסף בזיקנתה, והילדה תיסתדר גם בלי עזרה. אז קמצן אני לא, אבל אני שונא לבזבז על מה שלא מספיק חשוב לי. 

ולא להיות אובססיבי. זה בכל מקרה. ולהיות אוטונומי ועצמאי ולא תלוי בבת זוג. זה בכל מקרה. 
ולתכנן חיים מספקים אחרי שאפסיק לעבוד, בלי תלות בבתזוג, זה בכל מקרה. 
ואני רוצה ללמוד ערבית ואיטלקית, ולתופף, בלי קשר לנוכחות נשית בחיי. 

לכאורה מה שונה המצב היום מהמצב כשאחזור לדירה ריקה ? שונה. אני יודע. אתחיל להילחץ שאני בלי אשה, וארצה סוג של זוגיות. 
אינני רוצה טיפול. אינני רוצה להשתנות. אינני רוצה להיות אובססיבי על אשה. ומצד שני הפיתוי כל כך חזק. כמו פרפר ששוב ושוב נמשך לאש, למרות שהוא חורך שוב ושוב את כנפיו. 

הדירה שלה תהיה יותר מטופחת ומזמינת אורחים משלי. היא תבשל, והילדים יבואו אליה גם כדי לאכול ולקחת מיכל אוכל הביתה. הילדים לא ירצו בכלל לבקר אותי בכוך שאגור בו. זה ברור. 

אם לא תהיה לי טלויזיה, אז בכלל אין מה לדבר. ואני מפנטז לחיות ללא טלויזיה וללא מחשב.

כיום כשהם מבקרים זה את זו, זה סביב צפייה בטלויזיה + הזמנת פיצה. 

תגיע העת לקנות לעצמי סמרטפון זול (שמעתי שלכל המכשירים היקרים האלה יש תאריך תפוגה קצר, מעין מנגנון השמדה עצמית, למעט ל- apple שהוא יקר יותר, אך שורד הרבה יותר. אז אולי אקנה לי מכשיר מיושן של apple בחצי מחיר ?), עם speaker רב עוצמה (כי בטלפון הנייד שלי אני לא שומע טוב. יש לי שמיעה ירודה), כדי שסוף סוף אהיה מחובר ל- whatsupp עם הילדים שלי, ואוכל להקשיב למוזיקה שאני אוהב ב- utube, ולראות סדרות שמעניינות אותי, ומידי פעם סרטים. 

אני שונא מסכי מגע, וסמרטפון לא ידידותי לי, ונלחצים לי מקשים שלא רציתי, אינני אוהב את תנועת הדפדוף הזאת, ולהקליד עם הבוהן. מעדיף להקליד על מקלדת. זה גם מגע, אבל מגע חזק יותר, הקשה על מקשים מובדלים וגדולים יותר. אני אוהב לכתוב ולהקליד. זה משמעותי לי. אולי אני צריך laptop ? הילדים שלי מומחים בכל זה. 

צריך יהיה ליזום איתם מיפגשים במסעדות ובתי קפה. לא סוף העולם. 

אני אוהב את הפינה המוצנעת שמצאתי לי מתחת לרדאר. מעטים נכנסים לקרוא, ועדיין אני "נותן אויר" למה שאני רוצה / צריך (בדי בערבית מדוברת, עם חיריק חיריק ושאדה על ה-ד. התחלתי ללמוד לפני שבועיים, ומאז כל יום אני לומד ומשנן. כמו הריצות, יש לזה גם ערך מוסף בריאותי חשוב - תחזוק וחזוק יכולת השליפה מהזכרון, מלחמה בהתדרדרות היכולות הקוגניטיביות ובדמנציה, והעצמת הביטחון והשקט הפנימי). 

בכוונה כתבתי פוסט אחד עם כותרת ופתיח סתמיים, ואני מוסיף פוסטים בצורת תגובות, כדי להישאר כמה שניתן מתחת לרדאר. 

הרצון והצורך (שוב ביד, מילת מפתח. ובהטייה: בדי בחיריק, בידכ בפתח, בידכ בצירה, בידו בחולם, בידהא, בידנא בפתח, בידכו / בידכום בשורוק, בידהם בקובוץ) באשה, המשיכה המינית, אינם מסתייעים בשנים אלה, ונראים בלתי ניתנים להשגה. עד כדי כך. בלעדיהם חיי הרבה יותר פשוטים ורגועים. היצר הרע, עאלק. 

אני יודע שזה יכול להיות זורם ופשוט וכיפי, כשיש בת זוג מתאימה והענינים על מי מנוחות (אם כי אז זה פחות מרגש ומסעיר). אצלי זה לא קיים כבר שנים. אולי שנים רבות. למעשה אני תקוע במערכת יחסים שמתפקדת חלקית, ויש לי רגשות חיוביים לאשה שאתי מאז גיל 23. האם זאת אהבה (מה זאת בכלל אהבה ?) או חמלה והכרת תודה ? סקס, במובן הרחב, אין לי, כבר שנים. גם כשהיינו עושים את זה פעם ב... זה היה כדי לצאת ידי חובה מצדה, ואני התענגתי על הפרורים. 

קשה לנו, לשנינו, לחתוך. מפחדים משינוי. מפחדים להישאר לבד. לשנינו אין חברים (היא יותר חברותית ממני) ואנחנו האנשים הכי קרובים זו של זה וזה של זו. ועם זה יש כעסים, וניכור וריחוק, ומתקשים להימצא במחיצה אחת בלי לריב. 

פרודים ומחוברים. מדברים על מכירת הדירה ומעבר למגורים נפרדים, ומפחדים לעשות את הצעד הזה, ומעדיפים להמשיך לגור באותה דירה, עם אותו ח-ן בנק, משתפים זה את זו בכל דבר למרות שנמצאים יחד חצי שעה שעה ביממה בלבד. וכך זה נמשך שנים.

נראה לי שאני כיום יותר מוכן לשחרר ממנה. זה כבר לא יהיה שינוי כה משמעותי להפריד את המגורים, ולא לעדכן ולהתעדכן יומיומית. קוסם לי לגור בדירונת קטנה רק שלי, שבה הכל ייעשה לפי טעמי ורצוני, ולא אתן דוח לאיש. נוח לי עם הלבד שלי. 

קוסם לי גם להפריד את ח-ן הבנק. היא לא בזבזנית, ועדיין אני מכניס כפול ממנה ומוציא פחות ממנה. לה יש אינטרס כלכלי להישאר איתי יותר מאשר לי להישאר איתה. כבר הודעתי שאם וכאשר אזכה בירושה מהוריי, וזה צפוי בשנים הקרובות, לא אתחלק בה.

להפריד מגורים וכספים יותר נכון ומתאים. בינתיים אני מפרגן לה לחוש ביטחון ולהנות בקטנה מהברית הכספית המיטיבה הזאת. מגיע לה, אחרי כל השנים הרבות שבהן היתה נאמנה לי, ילדה וגידלה שלושה ילדים אהובים. 

אקט הגירושין ברבנות והרישום בתעודת הזהות הם פורמליים, ועושים סדר. כבר שנים שיותר מתאים ונכון לי סטטוס "גרוש ואוטונומי" מאשר "נשוי באושר".

אתמול נרשמתי לראשונה לאיזה אתר הכרויות. אני סולד מהסתרה ממנה, ושיתפתי אותה בדרך הכי טבעית. היא עדיין מאוד רגישה ונפגעת ואמוציונלית, ולא משחררת. 

לפחות אינני מסתיר דבר, והענינים בינינו גלויים ומבוררים, כמו שאני אוהב. הרי נמשיך להיות הורים וידידים עם סוג של אחריות הדדית עד המוות. 

בכל אופן, אתר הכרויות זאת חוויה לא טובה. ריפרפתי על מאות תמונות ופרופילים של נשים בנות 50 - 65, והיו בודדות בלבד שנראו לטעמי. בלי PC אומר שאינני נמשך לנשים שאינן רזות, ואני מתכוון רזות כמוני או טיפה יותר מלאות. עם קמטים בקטנה אסתדר, אלא אם היא ממש נראית זקנה. אני עדיין נראה נערי ובסוף שנות ה- 40 שלי. זה כבר מוריד 90% מההצע. אני צריך אשה על רמה, וגם עדינה ורגועה. ליברלית ופתוחה, וגם יושבת בית. שאיננה מחפשת סימביוזה וטוטליות, וגם תאהב אותי ותתן לי תחושת ביטחון ולא תשתרלל על ימין ועל שמאל ותישאר כל הזמן בלתי מושגת וקשה להשגה. והכל מרתיע, מושך ומפחיד. 

מתוך הבודדות שהיו לטעמי, היתה אחת שמצאה חן בעיני. גרושה בת 52 שנראית עשור צעירה יותר, לא יפיפיה אבל משהו בתמונות שלה דומה לבנות שלי, לאשתי בצעירותה, משהו נערי וצעיר. גם יתר הפרמטרים התאימו, לפחות אפריורי ועל הנייר. פסיכולוגית, ליברלית, ורבלית. היא אפילו היתה "אורחת" שלי (כלומר, ראתה את התמונה ששיבצתי ונכנסה לרחרח), אבל אני מניח שכשקראה את המילים שכתבתי ללא כחל ושרק: 

"עדיין נשוי וגר עם אשתי באותו בית, בחדרים נפרדים וממעטים להיפגש. בהמשך נעבור לדירות נפרדות ונתגרש. היא יודעת שאני מחפש... לא יוצא מהבית, לא מבלה, לא מתחזק קשרים עם אף אחד. אוהב מאוד את שלושת ילדיי (34, 29, 20. הצעיר חייל, עדיין בבית, והבנות בדירות משלהן). האוטו אצל הגדולה, ואני מתנייד באוטובוסים עם תרמיל גב...חסרה לי אינטימיות עם אשה מתאימה. לשבת בסוף שבוע במקום שקט, בארבע עיניים, לדבר בחופשיות ובפתיחות על הכל, לגעת, ללטף, לאכול, לשתות, לראות סרט טוב ביחד, להיכנס למיטה. באנרגיות טובות. לעשות טוב זה לזו וזו לזה. לא רוצה יותר מזה. מישהי שתרצה אותי נטו במינון שמתאים גם לי, לא את הכסף שלי, לא את המעמד החברתי שהזוגיות מקנה... לא מחפש "פרק ב", לא רוצה ילדים, רוצה לשמר את הלבדיות שלי, לגור לבדי, לא להשתלב בחבורה. לא "לשלם מחירים", לא "לעבוד על הזוגיות". אם זה לא מתאים, ולא אמצא מישהי שתתאים לי, אשאר לבדי. כבר "סימנתי וי" על כל התחנות בחיים. יהיה יהיה, לא יהיה - גם בסדר... שונא לשחק משחקים ולשקר. אני גלוי ופתוח מאוד ואמיתי, ליברלי, דעתן, ושונא תכתיבים חברתיים".

עבר לה מהר מאוד. מתוך 60 נשים שצפו בפרופיל שלי, רק אחת יצרה קשר, ואחת אחרת עשתה לי לייק (והיא בכלל בת 30, ומחפשת גברים בגילאי 30 - 80. מה זה ? טיזינג של הנהלת האתר ? מחפשת שוגר-דדי ?). 

יש כל כך הרבה מכשולים בדרך למציאת מה שאני מחפש, ואני כל כך רחוק מהקונצנזוס וה- PC שהסיכויים ממש קלושים. גם אם אמצא מישהי מתאימה, אני מפחד שאהיה אובססיבי ואקלקל לעצמי, אני מפחד שהיא תתאכזב מביצועיי המיניים, שהיא תרצה בילויים וטיולים וחיי חברה, ושאשפוך כסף על הקשר בנדיבות, וכולם כמעט מתפשרים ומתיישרים. אינני רוצה להתפשר. מעדיף להישאר לבד. חופשי. ומשאיר לעצמי איזו אפשרות שבעתיד אמצא מישהי מתאימה. בלי לחץ. עצם זה שאני יודע מה אני רוצה/ צריך, זה דבר גדול.

דווקא בזיקנה יש יותר מקום למתכונת כפי שאני מעדיף. כל אחד רוצה להישאר בדירתו ועם הרגליו. פחות ציפיה לביצועים מיניים.