כדי לא לנסות לרזות אני משחזרת רגעי אימה ומחשבות צלולות. אני חוזרת עליהם שוב ושוב. על הבעות פנים נגעלות לנוכח השלד המהלך. על הבעות האימה; שאקרוס. שאמות. על הבעות הרחמים.
מילים שמזעזעות אותי. רופאת המשפחה שאומרת כשנכנסתי "זה תת משקל ועכשיו אפשר להתחיל לדבר". סבתא שלי ששואלת אם אני "מהסוג שחושב שהוא שמן ולא אוכל". אני מנסה גם לתייק מילים שקיבלתי כמחמאה לקטוגוריה הזו. "את רזה מדי, את בטח בתת משקל. כדאי שתבדקי כי זה מסוכן". "את אנורקסית? את נראת כזו". "את נראת חיוורת ועומדת להתעלף ומדי רזה". מילים שקיבלתי כמחמאה למרות שדי ברור שזו לא הייתה הכוונה שלהם. אפילו "את נראת לא טוב" נחשב כמחמאה אם זה בגלל שהעצמות שלי בולטות.
אבל מה שמזעזע אותי הכי חזק כשאני עדיין חושבת שאני שמנה ולא מצליחה להכניס דבר לפה בגלל השנאה העצמית זה סבתא רבא שלי. ביקרתי אותה כשהגעתי למשקל הכי נמוך שלי אחרי כמה חודשים שלא התראנו. היא החווירה וציינה שוב ושוב שאני רזה וחולנית מדי. סבתא שלי סיפרה לי שהם דיברו עליי והיא אמרה שאני נראת מפחידה. שאני מחזירה לה זיכרונות ישנים.
סבתא רבא שלי הייתה בשואה. היא סבלה שם בעל כורחה, היא ועוד חבורות יהודים אמיצים ששרדו כנגד הסיכויים כשעבדו עבודות פיזיות מפרכות ואכלו מזון מועט. הם נראו שלדים והגוף שלהם היה במצב הרעבה. ואני הזכרתי לה את זה, כי גם אני היתי שלד שעמד להתמוטט מכל רוח חלשה.
היא חייתה את זה בעל כורחה. אני עשיתי את זה לעצמי. החלום של האנשים בשואה היה להצליח לחיות, לעלות לארץ, להקים משפחה מאושרת שלא חסר לה אוכל ושלא סובלת כמו שהם סבלו בשואה וגססו. ואני הפנתי גב לאוכל והחזרתי לה את התקופה הזו. אני באתי אליה כדרישת שלום מאיימת מהעבר.
כשיצאתי מהביקור אצלה כבר לא הרגשתי שמנה. פתאום טעמתי לכמה דקות הרגשת רזון חולני. פתאום רציתי להרביץ לעצמי כדי שהמוח שלי יתאפס ולהגיד לעצמי שאני משוגעת ומה לעזעזל עשיתי לעצמי.
נזכרתי בסיפורים על המוות שקרה בגלל חוסר האוכל בשואה ובגלל ריבוי האוכל אחריה. הבנתי כמה המשחק שאני משחקת מסוכן.
ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק.
חשבתי על כמה אני מפונקת ואנוכית. על איך אני מעיזה לסרב לאוכל כשהם השתוקקו לו. איך אני יכולה לבטל את ההקרבה והמלחמה של סבתא רבא שלי לחיות בתת המשקל והתנאים הבלתי אפשריים ולעשות לעצמי אותו דבר בלי צורך. הצתמררתי.
בספר משחקי הרעב קטניס - הגיבורה שלו - שחיה כל חייה בעוני ומחסור באוכל מגיעה לפאנם - עיר הבירה האגדית ומלאת המותרות. היא משתתפת בנשף שבו היא מזדעזעת לראות את העשירים שותים "כוסות יין" עם חומר שגורם להקאה רק כדי שהבטן תתרוקן והם יוכלו לאכל מכל סוגי האוכל שיש שם בעוד במקום ממנו היא באה מוות מרעב הוא פעולה יום יומית ושכיחה.
אני גם פתאום הרגשתי ככה. כאילו אני אחת מהעשירות שיכולה לאכול מה שרק תרצה וכמה שתרצה ולא עושה את זה מסיבות שטותיות לעומת קטניס, סבתא רבא שלי, שלא הייתה לה אפשרות אחרת.
המחשבה על זה, שלא עזבה לי את הראש, הרחמים על סבתא רבא שלי הם שהובילו אותי לחשוף את הפרעת האכילה שלי לאנשים שמוסמכים ויכולים לטפל בזה. חזרתי לבקר אותה כמה שבועות אחר כך כשהייתי בחזרה עם רבע מהמשקל שאיבדתי. בניגוד לשאר האנשים שאמרו לי "את נראת טוב יותר" ואני קיבלתי כעלבון, כשהיא אמרה לי את זה הרגשתי מאושרת ושעשיתי את הדבר הנכון.
זה בעיקר הדברים שמדרבנים אותי ללעוס ולבלוס ולאכול גם כשהדבר היחידי שאני רוצה זה לצאת בגזרת צומות מגבילה וארוכה במיוחד. למרות זה אני עדיין לא יציבה והדעה שלי משתנה כל מעט זמן אבל זאת התחלת המלחמה שלי.