זה לא התחיל עכשיו. לא באמת. זה התחיל הרבה לפני.
ההתחלה צריכה להיות באיך רציתי להיות רזה, כמו הדוגמניות בעיתונים. או איך שנאתי את עצמי. או איך האמנתי שהרזון יביא את האושר.
ההתחלה צריכה להיות סיפורים על הירידה במשקל. על הדיכאונות. על האכזבות (מדברים שאנשים אחרים..נורמלים..שמנסים לרדת במשקל יראו כהצלחות). על תחושת הגועל מעצמי ומאוכל. ועל איך כל קילו שנעלם לווה בהמון דם יזע ודמעות. באמת, שלושתם. זה לא רק המשפט המפורסם אלא גם מתמצת את כל חיי בחצי השנה (קצת פחות) הזו של השלת המשקל. שאותו, אגב, אצטרך לעלות שוב. הכל. עד הקילו האחרון, ויותר ממנו. בררר.
ההתחלה צריכה להיות על איך שהגעתי לתת משקל אבל ראיתי במראה שומן מגעיל. או על איך כמה שירדתי היתי צריכה לרדת עוד.
או לפחות ההתחלה צריכה להתחיל מתחילת תהליך ההחלמה. מהגילוי של ההורים. מהרופאה המשפחתית. מהדיאטנית או רופאת המתבגרים. אבל אני מתחילה מעכשיו.
כי העבר היה. ונגמר. ואני צריכה ללמוד לשים אותו מאחורי.
ואולי יום אחד אני אצא מהמחלה הזאת. ואז אני יכנס לכאן ואצחק/אבכה על כל הקשיים האלה שעברתי. אני אשמח/אצטער על שגמרתי עם זה.
אני לא יודעת. אבל אולי יום אחד אני כן אדע.
אני לא יודעת כמה פעמים אכתוב כאן. אני לא יודעות אם מישהו יקרא(אם כן תשאירו תגובה. זה יכול לעודד מאד). אבל אני מאמינה שאני כן אכתוב פה הרבה. כי לכתוב זה פורק.
ויש לי הרבה מה לפרוק.