נעלמתי
כמובן שזה אומר שנפלתי. יש לי המון תירוצים. החג, הילדה שלי שכל כך קשה לי לצאת איתה בחגים ולראות את השוני בינה ובין ילדים אחרים, החזרה ללימודים שכמובן הציפה חרדות.
שורה תחתונה ברחתי. למקום המוכר והשנוא, לאוכל שלי לבורות השחורים. אבל הפעם אני שונה. אין סיכוי שאני נרדמת לחצי שנה ואז מתעוררת עם עוד 30 קילו ובעיות חדשות. אין לי את האפשרות ולהפך יש לי את הרצון לא להגיע לשם. 
חשבתי על הקושי שבבדידות. קבוצות הרזייה וכו מצליחות בגלל הקהילתיות שבהן. אבל אין לי רצון בכך ולא מתחשק לי לשלם שוב כספים. אבל אני כן חושבת שאני צריכה עזרה. לדבר קצת לראות נצחונו. קטנים על המשקל ועוד. אז לקחתי לי קלינאית מהקופה פעם בשבועיים נפגש וננסה.
התובנה שלי הפעם היא לא להתבייש. אני מאוד רוצה להצליח בדרך שלי ובשיטה שלי. אבל עם צריך הקפצת מערכות בתחילת הדרך אז אנסה גם את זה. 
שזה מגיע לבת שלי אני מוכנה לנסות הכל לשלם לרוץ ולהשיג. אבל לעצמי לא. גיליתי עם השנים שזו בעיה כללית של שמנים ולדעתי נשים בכלל. המחסור באהבה וחשיבות עצמית. אבל אין לי מושג איך מייצרים לי חשיבות. איך קמים בבוקר ופשוט מחליטים שאני מספיק חשובה בשביל לחיות טוב.להיות בריאה, בכושר ואולי קצת לכייף.
מצד אחד אני בדרך הנכונה. עזבתי עבודה אחרי המון שנים כי הרגשתי שם כבויה ואני לומדת דברים שמעניינים אותי ומנסה למצוא דרך חדשה שתתן לי את האושר. ועכשיו אני צריכה למצוא את הדרך לקבל שמגיע לי דרך חדשה ומגיע לי לקחת את פסק הזמן הזה לעבוד על האספקט הפיזי. כן, לא רק על מציאת מקום עבודה אחר או לימודים שונים. החלק של לקחת פסק זמן בשביל לרזות חייב להיות חלק מזה. 
אני מודעת לכך שגם אחרי פסק הזמן המאבק במשקל ימשך אבל אם אהיה 40 קילו רזה יותר יהיה לי בוודאות יותר קל. אם הייתח מכורה לסמים זה היה מקובל לומר שאמי לוקחת זמן להתמודד עם הבעיה. אז  השומן אצלי הוא כמן סמים. בהחלט הורס לי המון. להיות בת 40 שבקושי מתרוממת מהרצפה זה סוג של אסון. 
אז המסקנה שלי היאזו - מחר אני מתעוררת ומתחילה עם מנטרה חדשה - אני רוצה להבריא. ומותר לי לשים גם את ההבראה שלי בתחילת סדר העדיפויות. וזה מה שחשוב. לא העולם. אז לא אעבוד ואתקדם למירוץ חדש. כי כרגע כרגע אני מתמקדת בלנצח את ההשמנה. זוהי מטרת העל האישית שלי. 
ואנסה לכתוב כל יום. זה מרגיע משחרר ובה
חלט נותן לי בהירות