אני אף פעם לא יודעת איך אחרים מאפיינים אותי מהצד. אני יודעת שפיזית אני מתעבת את הפוזות הפרופיליות שלי. אולי יש קשר בין השניים. כמעט ותמיד כשאנחנו מביטים במראה, אנחנו כמעט ואף פעם לא מסתכלים מכיוונים אחרים פרט למה שנגלה מולנו;

ההבעות, בסיטואציות מסוימות נבחרות בקפידה. לאהוב את מה שרואים... בדיוק כמו שאנחנו מנסים לשדר לאחרים במציאות. הפרופילים כמעט תמיד נעלמים מעיננו, אבל לא בפני אחרים ואז הרושם נוצר. הם מגלים את הפרופילים הצדדיים האחוריים שלך. כמו שאתה מגלה על עצמך, בין ארבע קירות וראי.

אני לא יכולה לצפות מעצמי לתעב את הפרופילים ובעוד כך, לצפות מאחרים להסתכל עליהם בעדשה מעט אחרת. לא ככה הטבע יצר את החוקים. והגיונית זה מסתדר בהחלט. מה שמביא אותי בפעם המי יודע כמה להבנה שדרוש שינוי פנימי. 

לא גיליתי לעצמי את אמריקה שוב, ולא המצאתי גלגל עם פינות, אם כי רק שוב הגעתי אל השורה התחתונה של השיר. כאילו היא תשתנה. לחיים יש מספר אקסיומות שאי אפשר לברוח מהם, אם הצלחת זה אומר שהחיים שלך באמת בזבל... ואז נשאלת השאלה האם אני מעדיפה למצוא את עצמי בעזה, או בעזה-עזאזל.

המצב רוח שלי מעט התרומם. אבל לא בטוח. אני הולכת על קליפות ביצים עם עצמי לא בטוחה מתי אשמע את הרעש המקפיא של הסדק. כמעט כל חודש אני נקלעת לסיטואציית איך חוזרים לחיות שוב, אחרי ששרפתי לעצמי שוב את כל הגשרים, שאפילו לא סיימתי לבנות..
"אז בונים חדשים"- יענה לי איזה מתחכם אחד...

זה כבר מציג את העתיד הקרוב כמעט במדויק על פרטיו. למצוא עבודה שאוכל להזרק בה. לאפס את חשבון הבנק. להחזיר קצת אנשים לחיי, על אף שאני בכלל לא מתגעגעת לאף אחד. זה אולי ביטצ'י-היסטרי לגמרי מצידי, אבל זאת האמת. מה לעשות.
 ואין פה בכלל עניין של בחירה. אין בי יכולת עכשיו לסנן את מי שאני לא רוצה בחיי. ואילו כן, הייתי מתרחקת מהכל, וככל הנראה שוטפת את אותו חרא, רק רחוק יותר.

אבל שוב, זה הטבע. כשאתה חוזר לשגרה, גם השגרה חוזרת לעצמה. אנשים בטוחים שזהו הכל עבר לך, כי למעשה אתה חייב לצאת לעבוד, כי פשוט אין ברירה. אבל זה לא אומר שחזרת למיינסטרים בחיוך. עם זאת, עד כמה שאני מאמינה שהיום אנשים הם הרבה יותר נאורים מהאתמול, אף אחד לא יסתכל על הפרופילים שלך, יתחוב את ידיו אל הכיסים וינסה להבין אותך באמת.
התמודדות עם אנשים היא הכי איכס.

למעשה הסיבה היחידה שאני "רוצה" לחזור לשגרה הבנאלית, בה אני כמעט ולעולם לא משתלבת, בגלל כל ערימות ה-אני שלי וזה, היא כדי בסופו של דבר, שאוכל להרשות לעצמי מתנה שאני חולמת עליה מאז ראיתי פסנתר אמיתי. חייבת, אבל חייבת, פסתנר 7 אוקטבות. בכל דירה שלי שגרתי בה, נותרה עבורו פינה פנויה שתישאר כך עד שתגיע החתיכה המתאימה לפאזל הזה.

זה מעסיק אותי די הרבה, ולמרבה הדיכאון רוב השירים שלי מדכאים-עכוזים, בגלל שרק בתקופות השחורות, הכאב, הגועל, העצב, הדחיה, החוסר טעם, הסרחון והמרירות, הם מתרגמים את עצמם למילים כמעט לבד. ולכל מילה יש תו שמתאים רק לה.
השירים פשוט נכתבים מעצמם... רק שהם מדכאים. אבל זה כן מעסיק...

בקיצור, אלה שבצד יגידו- "קפצי למים, תחתרי לטוב." 
אני רק מקווה שלא אהפוך את זה ל-"קפצי לבור, ותזחלי לחזור".