שוב לשחרר. שוב חייבת לשחרר. לפרוק. לפרוק יישמע יותר טוב.
אני חייבת לפרוק אבל כל פעם אני לא יודעת מאיפה להתחיל. זו הסיבה שחיי עדיין שבויים בתוך קרטונים, ואחרי שסיימנו להעביר, בפירוש, את הכל, הם נערמו לנו בחדר העבודה, כדי להפריע ולהפוך את הצפיפות שם ליותר מעיקה ועל גבול הבלתי נסבלת. 

בעוד זה מתנהל, אין לי חשק לקום ולהדליק את האור בחיי. לכל דבר אני ניגשת בקשיים ולרוב אני כמעט ולא ניגשת. הפחד מליפול שוב, הוא הגדול שכבש אותי עד היום, יותר מהכל. ומה זה ליפול?
זה לשתוק. זה לקפוא שנדרשת התמודדות קשה מצידי. וזה מתהפך ממש בקלות.  

אני משחקת אותה עד הסוף בהתחלה, בכל מה שנוגע להצגה עצמית, לביטחון, ללקיחת מחוייבות ואחריות, חיוך כאורח חיים;  הכל פורח לי, וכל יום אני גרסה טובה יותר מאתמול, עד שנופל אצלי פיוז ונשרף. אני נופלת יחד איתו, ונכווית ממעשי. חוזרת על עקבותי ונאלמת.

כותבת על בדידות כאילו יש על מה להלחם, גם כשאני מוקפת,  אני מרגישה בלתי נתפסת. כל חיי, עוד כשתפסתי מידה 34 בנעליים, הרגשתי שאני לא מחווטת כמו כולם. חיי היסודיים יעידו. וגם החטיבתיים והתיכוניים... אבל כשאתה ילד אף אחד לא מתייחס לסימפטום הזה ברצינות, במיוחד לאחת כמוני שעברה את החיים, לא כמו שכולם עברו בגילה. 

מבחינת המשפחה, הייתי משבר מתמשך שלבטח יתקן את עצמו בצבא. כשזה לא קרה, הגיע תירוץ אחר למה שנהפכתי להיות. ואחרי זה עוד אחד. ומתירוץ לתירוץ, לא שמתי לב שהחיים עברו, רצו לי מול העיניים, מטייק אחד לשני, והגעתי לחיות חיים שמעולם לא ניבאתי לי. 
להפך הוא הנכון.

תמיד חשבתי לעצמי שאם אני אעסוק במה שאני אוהבת, זה יביא לי הצלחה. הפן הרוחני שלי הוא רחב. אני מאמינה באנרגיות טובות, וכמובן שאני יכולה לחוש כשיש עליי עיניים רעות. אי אפשר שלא להצליח במשהו שאתה אוהב. שכן אנחנו לא נפסיק לעשות את מה שאנחנו עושים, ומכאן השיפור אבל החיים תוכננו אחרת בשבילי. נפלו עלי דברים אחרים. דעתי הוסחה, כי היתה סיבה טובה. סיבה של לנסות לשרוד, או להסתובב ברחוב. ורציתי קורת גג. אז נתתי לחיים להפריע לי ממש על דרך המלך. חשבתי שיהיה זה עניין זמני. ובכל זאת זה היה צריך להבחן עם הזמן.... מאז נפרדתי מחיי הלימודים. אין לי תעודת בגרות. תמיד ברחתי מלימודים.

לתומי, באמת שלא חשבתי שזה יפריע לי למצוא עבודה מכובדת. למען האמת לא חשבתי על זה. ורק כשעלתה עילה טובה לחשוב על כך, כבר התחלתי שנה רביעית בדראגסטור בחורב, זה הפך להיות הבית שלי למשך 6 שנים של הכחשה.  אפילו את לימודי העיצוב גרפי לא העזתי לסיים, דבר לא היה יציב. אפילו שם לא יכולתי להמשיך כי היה קשה לי. היה לי קשה  הרבה יותר ביחס לאחרים.  אז נטשתי. התמקדתי בעבודות שמזמן כבר הפסיקו להיות על תקן זמניות.

 פתאום החובות שלי הפכו לחוב אחד גדול שלבסוף השתלט עלי לחשוב שאני בטוח לא אצא מזה, על הדרך ובאותה פאזה, הייתי כבולה בתוך מערכות יחסים ששרפתי כי אישהוא הגעתי ללחוץ על הכפתור האדום שמיועד להשמדה עצמית.
נהרסתי בלופים. אחד אחרי השני.  

לא ידעתי איפה אני וחייתי כאילו אני על ווייז ומישהו אחר מנווט אותי.  קרה אלכס, שוב לחצתי על הכפתור, הרסתי גם אותו כמה פעמים וחזרתי למערה שלי. הוא גבר שהתאהבתי בו פעמיים. פעם הראשונה היתה התאהבות סטנדרטית; 
קיטש ביומיום, שלנצח מחליא אותי, ועוד יותר מחליא כי איכשהוא אני מקיימת את הקיטש בדיוק כמו כולם, טיולים ביחד, לחיים סמוקות, שלל גמירות, בישולים מהלב... כזה...

הפעם השניה היתה אמיתית ועוצמתית יותר. היא היתה קיטש שמתבקש, קיטש של תמיכה שהייתי צריכה, היא יותר מגובשת, היא נטולת שקרים, בגלל שהודיתי בהם בפניו. היא טוטלית יותר מכל דבר אחר, אם לא, מה שווה האהבה הזאת מלכתתחילה. אפילו הסקס מתחיל להרגיש כמו שיחה כנה ואישית שמורכבת מהרמוניה של קולות. אלה ששואלים ואלו שעונים.  

ההתאהבות השניה היא כמו לישון או למות, היא הרבה יותר חדה ומחוספסת אך עם זאת, כשהוא רואה אותי זקוקה לשינתי או לחילופין לשקוע בעירות, הוא מבין את המשקל של  זה. הוא מבין  שזה לברוח מלהרוג את עצמך, ולהרוג את הזמן, בעוד התת מודע מקרין בפניי את שידוריו. 

בשורה התחתונה, מתישהוא החיים שלי נהיו רולטה. מישהו הכריז על המספרים, ואני נשארתי עם הון של חורים בנשמה, ולא פחות גרוע, גם בכיסים. מעולם לא התמקדתי במשהו חוץ מכתיבת נפשי לנייר. לפרוק. זאת המילה העדיפה. התנוונתי עם השנים. קרו דברים,

דעכתי וכעת אני מרגישה מוגבלת בהכל, עם הרבה שאלות-טמבל. בלי שום מלח בצלחתי. אני כמו אצנית במן מסלול מובנה כזה שמנחה אותי מנקודה ב' לנקודה ח'. הלוך ושוב.
באה בקשיים. חוזרת בקלות וחוזר חלילה.