איזה דיכאון... באמת. החיים שלי מדכאים. תודה לאל שלנייר אין רגליים. אני נחנקת מעצמי כל יום מחדש. ואני גם מתבלבלת באותה תדירות בדיוק. לא יודעת לאיזה ג'אנר של טיפוסים אני משתייכת, כי למען האמת שזה תלוי באותו יום שתופסים אותי... שבוע הבא אהיה משהו אחר. אולי מחר. אבל מהניסיון שלי עם עצמי אני יכולה לקבוע לפחות את ה"בערך" של הבאות.

יושבת בתוך החומות שלי, שם יושב לו גם פחד קטן וסמוי מהעולם וכל מה שקורה שבחוץ. כל מה שמתקדם בחוץ, שאני בקושי מעורה בו בכלל, כשאצלי הכל תקוע.
אני לא מפגרת.

מזמן הבנתי שאני הבורג התקוע. או במטפורה אחרת לגמרי, אני אחד מהכמה ברגים שנפלו להיא מהשכל, על הרצפה.  בלי שום יכולת אמתית לרצות להתגלגל קדימה, ואולי אני לגדל  לעצמי שכל ולהתחיל לחיות כי באמת הגיע הזמן. 

אני לחלוטין כן מלחיצה את עצמי, כי אני בפיגור של כמה דכאונות קשים. הם כוללים את כל עונות השנה. ושוב השנה, בזמן שהעננים מבשלים את הגשם, אני מקווה לא להשלים את הפיגור הזה לעשור.
אני בפיגור. כמעט שלעולם אני לא מסיימת דברים. ברוב אני מפסיקה באמצע בפתאומיות ואחריי יראו רק עננים של אבק.

זה עשור שדברים הפכו בעיני למשעממים וחסרי עניין מיד לאחר שמיצמצתי. אני על רכבת הרים כבר מלא זמן ולא שמתי לב עד השנה האחרונה. כאילו התעוררתי בבהלה מנחירתי שלי. ואני לא אוהבת את הרכבת הרים. אחרי נסיעה אחת בתור ילדה שניסתה כי כולם מנסים, הבנתי על עצמי דבר אחד- אני לא אוהבת דברים שמפרים את שיווי המשקל שלי. זה וליצנים. וזה נשאר עד היום.
אבל אם אני חופרת עמוק, אני מוצאת דפוסים.

אני מוצאת את עצמי חוזרת על אותן טעויות שמביאות אותי לתהומות האלה. מוצאת את עצמי משתגעת קצת, מתלכלכת עם הכלים, מתנהגת קצת מוזר, זזה קצת אחרת. ואז הנורה שמעליי נדלקת ואני מבינה שאני בעצם כלום. הירידה במצב באה בהדרגה. מורגשת, והאורות כבים בבת אחת. 
"-קוראים לי בבית",

ממלמלת ומתרחקת, מתרצת משהו ובורחת עד לאלפי עולמים. או שאני פשוט מתנדפת.
לא הייתי.
לא ראיתי.
אולי ישכחו אותי עד שאחזור לעצמי. וככה האסימון הזה נתקע בטלפון המחורבן הזה. 

כשהדכאון מגיע, הוא מביא איתו מזג אחר לגמרי. וזה חורף שיכול להיות ארוך.
אני הופכת להיות אדם אחר פתאום, איך אני אמורה להסביר את עצמי לאנשים שעובדים אותי, שיש לי איזה מן משהו כזה? מנטלית זה קשה, במיוחד כשפיזית, המילים גם לא יוצאות. הן פשוט שובטות שם בפנים. והעקשנות הזאת מדבקת.
ואני בת 29.
אני מרגישה שמישהו גנב לי את החיים והוא מסתובב לו שם חופשי. חי את חיי, בא על סיפוקו על חשבוני ושמח את שמחתי. אחרים יאשימו את מרפי, לי זה מרגיש הרבה יותר אישי מזה...

כן יכול מאוד להיות שאני בורחת מלהתמודד. כך גם סיכם לי מוטי, הפסיכולוג-לשעבר שלי שתמיד צדק בסופו של דבר. לשעבר כי אין לי כסף להרשות אותו. האמת היא שאין לנו כסף להרשות גם נייר טואלט בשלב הזה, ובנקודה הזו בדיוק אני נשאבת. אין לנו כסף, "פשוט דחפי את כל הבעיות לכיס ולכי לעבוד" אפילו הכלבה שלי אומרת לי את זה בדיוק ככה רק מתוך המבטים שלה. 

הניסיון האחרון לא צלח, ובבושה רבה אגב. סה"כ טלפנית משלוחים. ביקשתי טובה מידיד, הרי הוא המנהל, הוא יכול להכניס אותי לעבודה זמנית. רק עד שאחוש קצת עולם ואתחיל לחזור לשגרה.
תומר שמח, והוא ציווה עלי לשנן בעל פה את התפריט של המסעדה היפנית. ליתר דיוק המסעדה היפנית הפלצנית שכולם ממש קשוחים שם. כאילו הם מקבלים רק כאלה שעשו את התזה שלהם על נפלאות הסושי.

הם היו נחמדים בהתחלה, עד שנקלעתי לקונפליקטים היומימיים בעבודה, הייתי קופצנית מהרגיל. עשיתי משהו אחד נכון- ואז חשבתי שאני יודעת הכל.. לא באמת הרגשתי ככה, אבל כן התנהגתי ככה.

רק כשהגעתי הביתה, שפוכת דם ויזע, רק אז שמתי לב שהתנהגתי אחרת בכמה ימים האחרונים. וסיפרתי לאלכס על זה ודיברנו. חשבתי שזה יעזור לי, לפרוק. חשבתי שהעצות החכמות שהוא ייתן לי, אני אוכל להקשיב, שניה לפני שאני מוותרת לעצמי. זאת הייתה השיחה האחרונה לפני שנפלתי אל תוך עצמי שוב.

המשרה הזו על הרגליים כל הזמן, וזה ייאש אותי גם כן, שכן אין שום חסד עם הגב שלי, ואז פי נתמלא שתיקה, תירצתי משהו לתומר. האשמתי את הכל על הגב שלי. ונעלמתי מהזירה. על הטלפון שלי יש עוד מספר לא ידוע של הודעות ממנו עבורי. הוא שואל הרבה על שלומי, אבל בטון מאוד שופט, כועס ונוזף...והוא לא היחיד;

הטלפון שלי שוחה בהודעות, ושיחות רבות שלא נענו.  הטלפון שלי מרתיע אותי בכל פעם שהוא קורץ עם התאורה הלבנה. זה סימן שמישהו מחפש אותי.. לבטח כבר הרבה זמן. או חברה שצריכה אותי, בשביל להתאכזב ממני כל פעם מחדש, או אחותי שחיה בעולם בו היא מנהלת איתי סמול טוקס על צרותי ושיחות נפש על צרותיה. זוהי אמא שלי שאני כבר לא סומכת עליה, ואבא שלי שלא מעז אפילו לכתוב לי הודעה, זה שממנו אני הכי מאוכזבת.
אז זה מצב די מחורבן עבורי. לא בא לי לדבר על זה. שותקת.