אני סוג של פלוץ.
הייתי רוצה לחשוב שעשיה כלשהיא תגרום לשמץ קטן של חיוך מצידי. אפילו לא קמט.
 שמץ.
 קמט של חיוך זה יותר כמו חותמת על הצהרה של חיי אושר ושמחת חיים, שכן אני לא קרובה לזה. אני עדיין בשלב של השמץ.   נדמה לי שאלכס עשה מאמצים כבירים, לאורך כל ארבעת שנות הזוגיות שלנו, ובמיוחד היום, כדי לקמט אותי קצת, אך יותר מכל, לרוב הוא נאלץ לגהץ אותי חזרה אל דרך השגרה הישרה שאחרים יכנו- "לחזור לתלם"

סוף אוקטובר, עבורי, כעת זה עוד דאון וסוף החוזה שלנו בדניה. המעבר אמנם היה לפני כמעט חודש, כאשר מאז אנחנו מטיילים בין דניה לנוה שאנן, עם ארגזים בידינו, נגלות קטנות. מהישן אל החדש, תוך כדי סחיבה של הישן. אותו חרא רק במקום אחר. ממש ככה. הריח טיפה שונה, אולם מלבד זאת, אותו הדבר.

למען האמת, יהיה נכון יותר לומר שאלכס סוחב. הוא ביקש ממני בפירוש, גם הרופאים, לא להרים דברים כבדים והם התכוונו לכך. לעיתים כשהמבט לא עלי ואני מרגישה חזקה דיו אני מעמידה פנים שאין לי מושג איך זה, הגיע לשם ונאלצת לקבל נזיפה לצד משכך כאבים.

אלכס לא רק סוחב את הארגזים במעברים. הוא סוחב את הזוגיות שלנו שנתקעת בגללי. הוא כל כך טוב. הוא כל כך מבין. וממש בוגר. הוא הגבר הראשון שאכפת לו מהשטיקים המפגרים שלי, כמו שאין מצב לכוס קפה, בלי תחתית... זה עושה טבעות מים ועל אף חילוקי הדעות, זה כן משאיר סימן(!) ולמען האמת שלא תמיד אני כזאת קפדנית לגבי זה, רק שאז אלכס הרגיש את הצורך להשלים את התכונות המרגיזות שלי, כדי שהמנהגים הקטנים הללו, עוד מאותה תקופה שיצאנו, יהיו קיימים עדיין וזה יהיה מורגש... 
למרות שכבר התחיל להיות לי לא אכפת מהמנהגים הקטנים. במיוחד בתקופות כאלה. תקופות שהכל שוב נתקע, אחרי שהיה כל כך משוחרר. 

אז אלכס העמיס את הדברים, אני ארזתי את שארית חיינו שהצליחה להמלט מן המעבר עד לאותו רגע נתון ונשארנו עם מינימום דברים שצריך לסיים, ליומיים הקרובים. רק המחשבה על זה גורמת לי להתחפר חזרה פנימה לתוך הכונכייה שלי.

הלוואי והייתי יכולה לשלוט על עצמי. הכל מקפיץ אותי. הלוואי ויכולתי לתת יותר מקום לאהבה שלי ושל אלכס, כי היא באמת מיוחדת ועמדה בכל כך הרבה מבחנים, הרבה פשרות מצידו, אבל כל דבר שהוא עושה מרגיז אותי, כי זה הכל מגיע מתוך מקום טוב ודואג, כזה אלכס-שלי שאני לא יודעת לקבל, אז אני מטיחה אותו בכוח להתנפץ. 

אני דוחה אותו על הסף, אני נושפת עליו כשהוא מגיע ללטף את ראשי, אני נאלמת כשהוא מבקש ממני לדבר. אני יוסוף-פלוץ. שותקת ומסריחה. הכי בלתי נסבלת שאפשר.
על אף ההפרעה העוד לא מאובחנת, אני רואה כמה זה מפריע לאלכס. אני מגבילה אותו ומאתגרת אותו ולא בקטע חיובי.
זה הופך להיות יותר נורא, כי הוא מוכן לסבול בדיוק כפי שאני סובלת. איתי. שנינו ביחד נתמודד עם זה, אבל הוא נפש שברירית גם ככה. האגרסיביות המעודנת שלי, חורה לו. מצבי הרוח המתנדנדים שלי, מנערים אותו. לבסוף אולי ינערו אותו לפקוח עיניים.. להבין שזה לא בשבילו? כי אולי חיים עם מישהי כמוני, הם לא קלים. ומגיע לו חיבוק-דוב מהחיים, אך במקום זאת, אני היוסוף-פלוץ שמרעיל את שמחתו, לחשוב שהחיים לא באמת מחבקים. 

בימים שאני "בסדר", אני והוא נראים כאילו אנחנו גולשים על החיים. בימים שאני "בסדר" הוא באמת נפש תאומה שמכירה את כל החדוות הרעות שלי, בעוד אני נותנת לעצמי להתרפק עליו, שמא אולי משהו ירגיע את הנפש הסוערת הזו. זה ההבדל הקטן הזה. בין לתת ולא לתת.

ועכשיו, בדיוק כשאני לא בסדר, גם התפיסה שלי משתנה. זה מקבץ של כמה ימים ארוכים כאלה, בהם כל המחשבות שלי, המעשים שלי, התנועות שלי, הביטחון בעצמי, האמת שלי, הדיקציה שלי, הם כולם לא בסדר. אז אני פשוט מעדיפה שלא להתרפק, אלא להתרחק. לשתוק ולחכות. 

 להמנע משיחות טלפון, או קריאת סמסים של ווטסאפ, אחרת זה יהיה כמו לתת לאנשים סימן של חיים מצידי, ובשלב הזה זה פשוט גרוע. זה פיגוע מילולי בוודאות.
אבל אני כן רוצה להיות בסדר.  הייתי רוצה להיות לפחות אוברום...