לא השארתי שום רישום
נשארתי באנונימיותי
לא כבשתי שום פיסגה
אין שום ערך בחפצים שאגרתי
וגם אין למה לייחל

היום עודני חי
ומחר מת
והעולם ימשיך
ישאר איזה זיכרון דהוי שלי אצל מי שיזכור
וזה לא משנה 

המכונה  המשוכללת 
תהפוך לגוויה מתולעת
ואז 
לעצמות יבשות
וממש לא משנה לי
מה יקרה לשאריות הסרוחות

מה שיש זה רק הרגע הנוכחי
כשהוא יחלוף
לא יהיה לו עוד שום ערך

ברגע הנוכחי
עדיף (אבל לא הכרחי) לא לסבול, לשמוח, לרגוש
אבל זה נכון רק לרגע הנוכחי
ברגע הבא
אין הבדל מה הרגשתי ברגע הנוכחי

אני עושה את המינימום ההכרחי
כשאני רעב, אני אוכל ונהנה מסיפוק הרעב
רגע אחרי
זה כבר לא מעניין
כך עם כל יתר הצרכים 
רגע אחרי שסופקו

כאילו
אני מת להתאהב, להתרגש, לכבוש פסגות
כאילו יש למה לפלל
כאילו אני מחכה לציפור הכחולה
אבל רק כאילו
_____________________________________________________________________

עיני כבר נחלשות והיא איננה 

בקצה שדה הראייה
בצד ימין של העין הימנית
מלווה אותי לאחרונה
איזה איור שחור חמקמק
כתם רורשך 
שאיננו מאפשר לי להביט בו יותר משבר רגע חמקמק

היפרדות הרישתית ? 
תחילת העיוורון ?

אני רואה שם איזה עורב שחור
חג 
וממתין

זה העורב השחור שלי
אינני ירא אותו
אני מחבב אותו 
רק אני רואה אותו

כמו העורב השחור 
שפעם נטפל אלי בריצות
ופעם ממש ירד לי על הראש

אבל זה איננו מזיק
לא מפריע לי 
שהוא צמוד אלי
תמיד בקצה שדה הראיה בצד ימין

אני שקט
__________________________________________________________________

אך האמת היא 
שאין זה מעניין
וזה קצר
ועל רגע אחד של ריגוש
יש אלפי רגעים
מיליוני רגעים
של כלום,
של בסדר, 
של פחות חרדה
של להתהפך על צד שמאל 
ושוב להתהפך לצד ימין
ומתי ארעב שוב
ומתי אלגום שוב מן היין
ומתי אתרוקן שוב

אין לי שום דבר חוכמה להגיד
וגם לא ליצור איזה משהו מיוחד
וגם אין צורך
הכל בנאלי 
חולף
וחסר משמעות
ללא ייעוד
ללא ערך
העיקר שאינני סובל מידי

בן שישים
ולא יקרה שום דבר נורא
אם אמות כעת

לא באמת אחסר לאף אחד בעולם הזה
גם לא לילדים שלי
גם לא לאמא שלי הדמנטית והזקנה 
שעיניה באמת שמחות לראות אותי 
כמו שעיני אינן משקרות כשאני רואה את הילדים שלי

רגע אחרי 
החיים ממשיכים
למי שממשיך
ונקטעים
למי שנקטע
וזאת דרכו של עולם