חודש וחצי עברו מאז נפרדנו.
לא האמנתי שהחיים שלי יקבלו כזאת תפנית. אני שהאמנתי בסיום הקשר בזמן שהוא עוד היה, נפלתי לתהומות הדכאון לאחר שהפרידה אכן התממשה. והיא פורחת. בשיחות שהיו לנו לאחר שנפרדנו היא סיפרה לי שהפרידה זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחיים. היא מאושרת. היא יותר עצמה. היא פתוחה, היא עצמאית, היא יותר יצירתית. היא יוצאת יותר. היא חופשייה. היא מתקשרת או שולחת הודעה כמעט כל יום. אני לא יכול לסנן. אני יודע שאני חייב לנתק איתה את הקשר לחלוטין אבל אני לא יכול, זה קשה לי מאוד. בשיחה עצמה אני מרגיש טוב. אבל לאחר שהיא מסתיימת כמעט תמיד אני נופל להתקפי חרדה ודכאון. גם אם לא מייד אז בכמה שעות לאחר מכן.

כשנפרדנו איבדתי הכל בשבוע אחד. אותה, את העסק המשותף, את הרכב המשותף ועוד מיליון דברים אחרים - כמו את המשפחה שלה, את הבית השני שלי, את המקום שלי לשתף וכו.
כחודש לפני הפרידה החלטתי לעזוב את העבודה היומית שלי כדי לתת את עצמי לעסק שהיה לנו. זו עבודה נוחה מאוד. שעות מעולות, שכר גלובלי לא רע, אנשים טובים ומגוונים, ובשבילי עבודה פשוטה יחסית בגלל הניסיון והמקצועיות שלי. אך הרגשתי שאני דורך במקום. הודעתי על התפטרות ונשארתי חודש נוסף כמו שכתוב בחוזה. במהלך החודש הזה היא הייתה בחו"ל וכשהיא חזרה היא החליטה על פרידה סופית. אני שפחדתי להשאר חסר כל ביקשתי ברגע האחרון לבטל את ההתפטרות מהעבודה ולהשאר. בגלל שאהבו אותי שם מאוד הם הסכימו בתנאי שאתחייב לשמונה חודשים. הייתה לי הקלה מסויימת אבל זה לא שיפר את המצב שלי. הרגשתי שאני דורך במקום, שאני עושה את אותם הדברים, שאני לא מתבטא, שאני לא יכול להשאר שמונה חודשים שם.

אני מאוד מאמין בסימנים מהיקום מאלוהים מהגורל אינטואיציה איך שלא תקראו לזה. הרגשתי שאני מקבל סימנים לקום ולעזוב הכל. להשאיר הכל בעבר. וגם הכל הסתדר והסתנכרן בצורה מעולה. פתאום יש לי כסף, אין לי שום מחוייבות כלפי אף אחד. אין לי רכב, אין לי דירה, אין לי אישה. בעבודה היה בחור אחד מוכשר שרק חיכה שמישהו יעזוב כדי להכנס ולעבוד בעצמו. הכל היה כמו פאזל שכל החלקים שלו כבר מונחים. רק חלק אחד היה ביד שלי וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להניח אותו בעצמי. אחרי התייעצות עם אנשים ועם עצמי וגם פתיחה בקלפים - כל הסימנים הראו - תעשה את זה. אז עשיתי. השבוע הודעתי על התפטרות, אני עוזב באוקטובר וטס לבקר חברים בספרד, שם אשאר קצת, או הרבה, אולי אתנדב בחווה, אולי אעשה שם איזה סדנה. עוד לא יודע.

אבל אני מת מפחד. מעולם לא עשיתי צעד כזה קיצוני. אני אדם שנולד למשפחה בורגנית טיפוסית שמקדשת ביטחון, כסף, יציבות וזה מה שהונחל לי ולאחיי מנשימתנו הראשונה. וזו הייתה מערכת ההפעלה שלי. האחים שלי כולם התחתנו, הביאו ילדים וקנו בית. אותה זה לא עניין וזה שימח אותי שאני נמצא עם מישהי שלא רוצה חתונה או ילדים כי גם אותי זה לא באמת משך. כשהייתי איתה ראיתי את זה יותר בבהירות- החברה הזו דפוקה, זו שהופכת אותנו לעבדים, זו שמקדשת כסף, זו ששמה אותנו בקופסאות כדי ש"נשים אוכל על השולחן" אבל לא נראה את הילדים שלנו ונשלח אותם למערכת חינוך שתהפוך את כולם לרובוטים שלא יוכלו לחשוב בעצמם מה נכון. זו שמכניסה לנו פחד כדי שלא נשתנה ולא נתפתח, שנשאר במקום כדי לעבוד, נרוויח, נקנה, נשלם מיסים. פס יצור של עבדים. כמוני.

אני מת מפחד כי אין לי ביטחון עצמי. לכן אני מחפש את הביטחון מבחוץ. את העבודה. את האישה את היציבות. וכשהכל קורס ואתה נשאר לבד אתה פתאום צריך להתמודד עם עצמך - ולהשתנות. למצוא את הביטחון. להבין במה אתה עוד טוב חוץ ממה שאתה כבר עושה. להתפתח. לכן התפטרתי. אבל אני מת מפחד. מהיום שהתפטרתי אני ישן עוד פחות טוב ממה שישנתי לפני כן, החרדות גברו והשאלות - מה יהיה? האם אמצא את עצמי שם? מה אם לא? כשאחזור מה יחכה לי כאן? האם אחפש עוד עבודה ואחזור לעבדות? אולי אתפתח ואהפוך לנווד חופשי? האם בכלל ניתן לחיות ככה? מה אם אהיה חולה פתאום? מה לא יהיו לי ילדים? מי יטפל בי כשאזדקן? מחשבות ומחשבות שקופצות כמו הודעות בקבוצת ווטסאפ בלתי נסבלת ומגיעות ישירות ממערכת ההפעלה הדפוקה שהתקינו בי. מחשבות שליוו אותי כל החיים ומנעו ממני עשייה, הצלחה, יצירה ותקעו אותי במקום. מחשבות שגרמו לי להיות תלוי באישה אחת שש וחצי שנים ולהתבטל בפניה, כמו השורה הנוראית ביותר שנכתבה בשיר ישראלי ועם כל הכבוד לעוזי חיטמן - בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום. אסור לאדם להרגיש חצוי. עליו להיות שלם לפני שנכנס למערכת יחסים.

את ההארה הזו קיבלתי ברגעים קטנים של שקט נפשי אך שאלות מתבקשות יותר עולות בי- האם הצעד הזה נעשה בזמן? אולי הייתי כן צריך לחכות שמונה חודשים, להשאר בעבודה, לחסוך עוד כסף ובזמן הזה לטפל בעצמי, להתפתח, להתמודד עם החיים כמו שהם ורק אחרי זה לצאת. שואל את עצמי האם זה לא מוקדם מידי בשבילי לעשות כזה צעד? האם ללמוד לשחות ואז לקפוץ למים עמוקים? או לקפוץ למים עמוקים ומתוך זה לדעת לשחות? האם בכלל אחרי שמונה חודשים הייתי יוצא למסע? או נותן לעצמי עוד איזה תירוץ כדי להשאר בטוח? בתוך תוכי אני אולי יודע את התשובה, אבל אני עדיין מת מפחד.