חמש ריצות בשבוע
חמישה ימי עבודה בשבוע

זה אתגר לא פשוט בשבילי

בשבוע שעבר רצתי רק 4 פעמים
אחרי המון זמן שרצתי 5 פעמים 
ולפני כן 6 פעמים

הריצה אתמול היתה קשה ומייאשת
אסור להגיד "מייאשת", נכון ? 
רק חיובי, רק "מאתגרת"
כי המילים מקבעות תודעה
ואני לא רוצה 
תודעה לוזרית
אבל היה מייאש
כי לא היו לי אנרגיות לרוץ
כי עבדתי קשה 
טוב, לא ממש קשה, 
אולי מפרך, 
אולי "לא קל" יותר מדוייק.
די חם ובעיקר לח. 

אני יודע שאם ארוץ מוקדם בבוקר, 
בחלון שבין הזריחה לתחילת ההתחממות, 
בין 5:30 ל-7 , 
יהיה לי משמעותית יותר קל, נוח ונעים.

עומס החום 
בשיא הקיץ
ב- 8 וב- 9 בבוקר 
כבר מעיק 
ומעלה את דרגת הקושי. 

אבל אינני מצליח להביא את עצמי 
למוכנות לריצה
בשעות האלה. 
כשאני רץ בין 8 ל- 9:30 
בימים האלה, 
זה לא רק עומס החום שמעיק,
אלא גם הידיעה שאני מאחר לעבודה
ושיהיה עלי להזדרז ולתקתק
כדי להספיק לאוטובוס הישיר של 9:30
או בלית ברירה לאחרון של 10:10 
וזה מוסיף מועקה ולחץ. 

מוכנות לריצה
איננה דבר של מה בכך
למרות שזה בסך הכל 
המסלול הצנוע שלי. 
יש עניין של לישון ולנוח מספיק לפני, 
יש עניין של להתעורר ולהרגיש מספיק אנרגטי,
יש עניין של להתרוקן לפני, 
יש עניין של לסיים להכין לבן את האוכל שלו, 
יש את הפיתוי לעבור על עיתון הבוקר, 
יש עניין של מתיחות לפני, 
יש עניין של חוסר חשק להתאמץ 
ולקפץ מעל רף בבוקר
יש חרדות 
לפעמים יש התקף אלרגי וליחה שצריך לנקז. 

ואם כל זה לא מסתייע
בחלון הזמנים הנעים, 
אז אני יודע שיש לי שתי אפשרויות 
to quit  שזה מבאס אותי ומאיים עלי ברמה קיומית
כי אם אני מוותר על האתגר הזה שלי, 
איך אני מחזיק את הראש מעל המים ? 
האפשרות השניה
שבה אני בוחר פעם אחר פעם
היא לרוץ בחלון הזמנים הפחות נעים
לדעת שמחכה לי חוויה 
עוד פחות נעימה וקלה 

ובואו נשים את זה על השולחן
חד וברור 
בשבילי, אוקי, בשבילי -
אולי יש אחרים
שהמבנה האישיותי והרגשי שלהם 
שונה, 
ואצלם זה אחרת - 
ריצה זה לא fun. 
זאת התמודדות
ואתה רוצה כבר לסיים 
ולסמן וי 
ולקבל את הסיפוק והפחתת המתח
ויתר היתרונות הבריאותיים 
והמנטליים 
שלשמם אני דבק בעניין הזה

רוב הריצות שלי 
הן פחות קלות 
מסיבה כזאת או אחרת.
הרבה פחות שכיח
שהכל מתחבר 
ויוצאת ריצה קלה 
מהירה
כמו שהיתה לי הבוקר.

בריצה כמו אתמול,
התמודדתי על עצם היציאה
זה למעשה השלב הקריטי.
בד"כ אחרי קילומטר-שניים 
שהם למעשה חימום ושימון הגוף
נעשה קל יותר, מהיר יותר, 
ובק"מ האחרונים
אני כמו סוס שמריח את האורווה.
 
רק לסיים את המסלול הקבוע

הרגשתי שאני נלחם כדי להריץ את עצמי
כל הקפיצות האלה - הרי מה זאת ריצה?
קפיצות מרגל לרגל
והאנרגיה הטבעית שחשתי 
היתה בקושי ללכת
ועדיף לשבת 
או לשכב ולהיות מלוטף ע"י בריזה מצננת

הבעיה במצבים כאלה היא 
שאני אומר לעצמי 
זהו. ככה זה יהיה מעכשיו
ואיך אגרור את עצמי ככה 
5 פעמים בשבוע
ונגמר הסיפור של הריצות
כי אני מותש ואינני מסוגל לקפוץ 
שוב ושוב מעל לרף הזה 

והלוזריות הזאת
מכניסה בי עצב
אני באמת רוצה 
להמשיך ולהתמיד 
למצוא את התעצומות
סוג של raison d'etre 
תעבור שוב ושוב את הרף הזה
ותישאר עם הראש מעל המים
אין ברירה
זה מה יש 
just do it
אוי
לפעמים 
אני רוצה 
כבר לקבל פטור מכל זה
ואני מבין 
שאין פטור
כל עוד אני חי
כל עוד אינני מרים ידיים
וממשיך להתאמץ להחזיק את הראש מעל למים

אז הבוקר
אלוהים צ'יפר אותי
בריצה קלה ומהירה 
דווקא בשישי 
שזה יום חופשי
הייתי מוכן לריצה מוקדם
וחזרתי ב- 7 
ורצתי כמו סוס
קל, בסגנון יפה ופתוח, 
ולא היה עומס חום
והרגשתי כמה שקל לי 
יחסית לאתמול
בקטע הראשון - בחימום - בעליה (זה מה יש. חלק מהחימום הוא בעליה)
וגם בקטע השני 
כשאני פלוס מינוס בחצי הדרך
גם בקטע השלישי כשאני בשלושת רבעי הדרך
ובחלק האחרון 
שהוא סוג של ספרינט הביתה. 

אמש חיסלתי חצי חבילה גלידה 
שוב
אני לא מכניס גלידה הביתה
רק שלגון 0% שומן באריזה אישית
אבל היא קנתה
ופתחתי 
וחפרתי 
והתענגתי 
עד שנמאס לי מהטעם והמירקם
והרגשתי שבאתי על סיפוקי
וזה לא קרה 
לפני שחיסלתי חצי מיכל
וזה לא בריא לי
עם 23% סוכר
ו- 10% שומן רווי

לימדתי את עצמי 
להביט קדימה
ולקום 
מיד לאחר כל נפילה כזאת

אתמול סיפרה לי 
מישהי מהעבודה
שבגיל 27 היא לקתה בסוכרת הריון
שלא נעלמה גם אחרי ההריון
ושמזה 10 שנים 
היא שומרת על דיאטה דלת פחמימות מאוד
זאת אומרת שהיא אוכלת רק 2 פרוסות לחם מקמח מלא ובטטות 
ולא נוגעת במתוקים ואפילו לא באורז או פסטה, 
ניזונה ממעט אוכל
כל   3 - 4 שעות 
ומתפריט המושתת בעיקר על חלבונים וירקות
ממש by the book,
ובזכות זה - פלוס הליכות לעבודה ובחזרה 5 פעמים בשבוע -
הסוכר שלה נורמטיבי בלי תרופות
והיא איננה משמינה. 
אממה, מידי פעם כשהיא מתפתה לגעת במשהו מתוק, כמו גלידה או שוקולד, 
התשוקה מתפרצת ואיננה נרגעת אחרי קובית שוקולד אחת או כדור גלידה בודד. 

כל הכבוד לה 
שבמשך שנים 
היא מתנזרת מפחמימות
ואוכלת מעט . 
אני אוהב לאכול, 
מה זה אוהב? 
זאת התשוקה העיקרית
וכמעט היחידה בחיי
זה הפיצוי והנחמה שלי 
בימי החמשת
וגם בסופי השבוע 
שבהם אני חופשי לנפשי
ואני צמחוני / טבעוני שאיננו נוגע בד"כ בחלבונים מהחי
למרות שבשבוע האחרון חגגתי בלילות
עם גבינה לבנה 5% (+סחוג, בצל, פטרו ופיתה קראנצ'ית בתנור)
במקום עם טחינה (+כנ"ל)

גם אינני מנקר כציפור
אני אוהב לאכול כמות גדולה
ולשבוע. 

אינני יכול להתהדר שאני אוכל מעט פחמימות
למזלי הסוכר בסדר כעת 
ואינני משמין מידי
וממילא אינני אוהב קמח לא מלא
אבל ארוחת הצהריים שלי
חייבת לכלול מנה יפה של פחמימות
עדיף ספגטי
ובלילה 
אחרי "פשטידת הקטניות" והירקות המאודים / אפויים / מופשרים
תבוא פיתה- פיתה וחצי מקמח מלא 
עם טחינה / חומוס תעשייתיים 
בשביל הנשמה, 
בשביל הטעם, 
בשביל התשוקה, 
בשביל הפיצוי, השחרור, הנחמה
ואז קינוח של שלגון 0% שומן עם 40% פרי, תעשייתי ולא ממש בריא, אני יודע
ואני גם שותה יין אדום
ברוב הימים מעל לכמות המומלצת

זה מה יש
זה גובה הרף 
שאני מסוגל לנתר מעליו 
יום יום 
ולדבוק
ולהמשיך ולהתמיד

וכבר 5 שבועות לא לקחתי יום off duty מהעבודה
כדי לרצות את הבוס שלי. לא לעשות רעש במערכת. שלא יפטרו אותי. 
ב- 7 השבועות שלפני כן לקחתי 9 ימים. 
כמעט כל שבוע לקחתי יום או יומיים. 
במיוחד באמצע השבוע, בימי שלישי, 
הרגשתי שאני זקוק לאיזה חצי יום off duty
שהעומס - חמש-חמש - גדול מידי
שאני רוצה להאיט את הקצב
לישון ולנוח עוד כמה שעות
לכתוב, להתבטל, להרהר, 
ולא למהר לאוטובוס אחרי שרצתי בבוקר
ולחזור בשני אוטובוסים ב- 21 בלילה מותש. 
שלא לדבר על ימים של חרדה מוגברת בבוקר
שאני רוצה לעצור, להירגע, לנשום עמוק
לשתות יין אדום
לשמוע מוזיקה
טוב מאוד שיש סופ"ש של יומיים
שאני מנצל בדיוק לכל הדברים האלה. 

מתאים לי לעבוד יומיים ולנוח יומיים או משהו כזה.
מספיק 6 שעות עבודה ולא צריך 9. 
והנסיעה בבוקר באוטובוס ממוזג נעימה וטובה
אבל בחזור היא ארוכה מידי ומתישה

אני מוכן להסתפק במשכורת יחסית. 
הכסף הוא לא בראש מעייניי כיום
למילוי צרכיי
מספיק לי 
אני מתרגל להסתדר בלי אוטו, 
נסיעות לחו"ל, תכשיטים, שעונים ובגדים לא מעניינים אותי, 
כמובן שחשוב לחסוך לשנים הבאות, לזיקנה, 
מצד שני מי יודע אם אגיע לזיקנה
let's live for today

אבל הוא לא מוכן. וזה בסדר. זה סביר. 
עבודה היא שעבוד, לא תוכנית כבקשתך.
למרות שאני מניח שאנשים רבים 
מנסים שזה יהיה כמה שיותר לפי טעמם והעדפותיהם. 
זה לא פחות סביר והגיוני. 

העבודה בסדר
די מעניין ומאתגר לי בתקופה הזאת
ואני עצמאי ומוערך
אינני יכול לשאוף ליותר מזה. 
ועם זאת
זה שעבוד
יש ימים שלא עוברים
הימים ארוכים מידי
הדרך חזרה הביתה בשני אוטובוסים מעייפת
ויש תחושה של בזבוז הזמן 
שבו אני עדיין חי ובריא 
על "צריך". 
אם לא עכשיו אז מתי ? 
מה זה העניין הזה שיש לגיטימיות לפרוש מעבודה ויצרנות
רק כשאתה עם רגל אחת בקבר ? 

אבל זה מה יש. 
ואני יודע להעריך את מה שיש.

מצבי הרגשי-נפשי 
די טוב כעת 
וזה הכי חשוב
אין שום wow בחיים 
וגם זה בסדר

עבודה-ריצות-אוכל 
עבודה-ריצות-אוכל

כך שזה האתגר: חמש-חמש