ראיתי צילום של זקנה בת 90
שעור פניה מאוד מקומט. 
זה מכוער
מה יש לומר
קשה להביט 
בפנים של 
זקן 
או זקנה
שהם מאוד מקומטים

ועם זאת
יש בנאדם
מאחורי 
המסכה
הדוחה

כשהייתי בן 10
צפיתי 
עם אמא שלי 
בסרט 
"האדם הצוחק" 

עפ"י ספר של ויקטור הוגו
נדמה לי שיצא סרט נוסף 
בשם "האיש במסכת הברזל"
ויש גם את "פנטום האופרה" 
ואת "הגבן מנוטרה-דאם"

המכנה המשותף לכולם: 
מסכה של כיעור חיצוני דוחה ומרתיע
ומאחוריה בנאדם רגיש, פגוע, יפה ועדין. 
לפעמים 
האדם שמאחורי המסכה הנוראה 
הוא רע, נוקם ונוטר,
מתאכזר על החיים שהתאכזרו אליו

התגובה שלי 
במהלך הסרט
היתה קשה
נבעתתי ונחרדתי
הסתרתי את עיניי 
כדי לא לראות 
את עיניו של האיש במסכה
כדי לא לראות 
כשהוא הסיר את המסכה
וחשף 
פנים מצולקות ומבעיתות 
שאיבדו מראה אדם
עד היום 
אני זוכר 

מה שקרה אחרי הסרט
היה אחת התקופות הקשות בחיי
כנראה הקשה והאיומה מכולן
יותר ממה שעברתי 
בתחילת הצבא, בגיל 18

פחדתי להישאר לבדי 
רציתי את הוריי לצדי כל הזמן
פחדתי להביט במראה
או אף בזכוכית שבה משתקפת דמותי
פחדתי שאביט במראה
ואראה מפלצת

כשהוריי יצאו בלילה מהבית 
לא הייתי מסוגל להרגע ולישון
נאחזתי באחותי הקטנה 
שהיתה אז בת 3

לקח הרבה זמן 
עד שיצאתי 
מהטראומה הזאת
וחזרתי לתיפקוד 
פחות או יותר סביר
אבל שנים רבות 
פחדתי ממה שישתקף כשאביט במראה

לראות מישהו 
שפניו ניכוו והתעוותו 
היה אחד הדברים הנוראים 
והקשים מנשוא 
בשבילי

אף אחד לא הסביר לי דבר
למרות שנדמה לי 
שהייתי אצל פסיכיאטרית

אבא שלי 
היה ועודנו  אלוף
ב- under statement
ובטאטוא מתחת לשטיח 
תמיד מגונן על המפלצתיות של אמא שלי
שהיתה שורש כל רע

לפני יומיים
קיבלתי מאחותי הצעירה ממני ב- 7 שנים,  

__________________________________________________________________

- שעם אחותי הקטנה, הצעירה ממני ב- 11 שנים,
מרוקנות את בית ההורים, לקראת מכירתו, 
ומעבר של אבא לדיור מוגן, 
לאחר שאמא כבר שנה וחצי במחלקה סיעודית.
אני מתרחק מהבית הזה ומהנוכחות של אמא שלי 
למינימום שבמינימום
כבר כמעט 4 עשורים. 

אחותי הקטנה עברה תקופה ממושכת בבגרותה, שבה החרימה 
את אמא שלי ובמידה פחותה גם את אבא שלי שגונן עליה
והעדיף את טובתה על טובת הילדים, כדבריה, 
במקביל לטיפול פסיכו תרפי אינטנסיבי במיוחד שנמשך שנים 
ובעיות רגשיות-נפשיות-הסתגלותיות קשות אף יותר משאני חוויתי
שצצו ב- delay של לא מעט שנים. 
מאז שאמא דמנטית, הקטנה - עוד מעט בת 50 ובגפה - 
עושה מאמצים רבים לעזור לאבא
ולקדם מהלכים מעשיים מורכבים. 
היא טובה בזה. - 
_________________________________________________________________

אלבומי תמונות שלי מהילדות. 

איזה ילד יפה שהייתי
אמא שלי 
לא פסקה מלסגוד ליופי שלי, 
לריסיי הארוכים, 
לחזור שוב ושוב 
ולספר איך אנשים החמיאו לה 
על הילדה היפה שנולדה לה בגיל 23. 
אני מביט בתמונות שלי 
בגיל ההתבגרות המוקדם
בפורים
כשהיא חיפשה אותי לבחורה סקסית ויפיפיה
עם מיני קצרצר שמדגיש רגליים יפות ורזות, 
פנים יפיפיות עם פאה נשית שחורה, 
דוגמנית יפיפיה ונחשקת, לא פחות, 
והיא גייסה את בן השכנים הנבוך, בן גילי, 
להצטלם איתי 
בבגדיו הרגילים. 

הרבה תמונות אינטימיות שלי איתה 
בגילאים צעירים. 
הרבה חשפה את גופה בפניי. 
לא פעם שאלה אותי אם הייתי עם גבר
כאילו זאת איזו התנסות שעלי לעבור
כמו שעודדה אותי לעשן. 

אם לא די בכך, 
אז אלוהים היקשה עלי
וצימח לי שדיים קטנים,
איזו נפיחות הורמונלית מתחת לפיטמות
החל בתחילת גיל ההתבגרות. 
הכירורג אמר שזה כלום
ויחלוף עד גיל 17
ואני סבלתי
והתביישתי 
כל חיי.

רק בגיל 46 
הרהבתי עוז 
להתנתח, בנימוק של חשש לממאירות, מצד שמאל, 
ולפני 3 שנים
התנתחתי בצד ימין, מאותו נימוק. 
ונשארתי מעוות ומצולק
אבל בלי ציצים של ילדה מתבגרת, 
וכבר לא איכפת לי. 

אני אלוף בהדחקות
מי יודע מה יצוף
אם יהפנטו אותי 
ויחזירו אותי להרבה רגעים ומצבים 
שהדחקתי.

אחותי הגדולה 
נפגעה מאמא 
הכי קשה.

איתרע מזלה 
והיא יצאה דומה 
לאבא שלי ולמשפחתו
ולא יפיפיה דקיקה ועדינה 
כמוני וכמו אחותי הקטנה
- שנינו דומים לאמא
ואני גם לקחתי מאמא קווי אופי קשים ומחורבנים - 

כמה חרא היא אכלה מאמא שלי
את זה לא הדחקתי
אני זוכר את אמא שלי 
מושכת אותה בשיער ראשה
ומטיחה בה 
באכזריות
"אני לא אוהבת אותך.
את לא ילדה שלי.
את דומה לאבא שלך
ולאמא שלו" השנואה
והילדה ממררת בבכי 
וחוזרת ונדבקת לאמא שלה ואיננה מרפה. 

כמה קשה היה לי עם זה
אולי כמו שהיה לי קשה 
עם עיוותו של חברי שעליו אספר למטה, 
כשאני נוכח
נקלע בעל כורחי לתוך הסיטואציה
ונותר עם רגשות אשמה
כאילו היה משהו רע
שאני עשיתי

וראו זה פלא, 
דווקא הילדה הזאת, 
שגם קיבלה מאבא שלי 
קווי אופי 
מכילים יותר, חסונים יותר, 
שמרה על קשר עם ההורים
יותר ממני ומאחותי הצעירה.
הקימה משפחה לתפארת, 
ובשנים האחרונות
במיוחד בשנה וחצי האחרונות
כשאמא דמנטית ומאושפזת, 
היא מקפידה 
לבקר אותה, 
לדאוג לה
ולפנק אותה, 
ומתעקשת 
שהיא אוהבת את אמא שלה, 
שיש לה רק אמא אחת, 
שלא לקחה קשה את היחס של אמא אליה, 
עושה לאמא הנחות, 
ומהללת בכל הזדמנות
את יכולותיה וכישרונותיה של אמא, 
מחקה מחוות מסויימות בהתנהגותה, 
וכאילו עדיין מנסה לקבל 
הכרה ואהבה מהאמא
כשהיא כבר בעשור השישי לחייה 
והאמא בעשור התשיעי. 

והאמא הזאת
עדיין 
כשהיא רואה 
אותי 
כשעוד ביקרתי אותה
עיניה היו אורות
ואומרת 
"אתה יודע שאני אוהבת אותך". 
לאף אחד היא לא אומרת דבר כזה
גם לא למי שנשא אותה 
על כפיים
כל חייו
לאבי. 
"כן, אמא, גם אני אוהב אותך" 
אני ממלמל 
באיזו חמלה. 
אני מניח שבאיזה מקום
תמיד אהבתי 
ומכאן כל הבלבלה, כמובן.
היא גם היתה כומר הוידוי שלי
לפני תקופתה של זוגתי. 
טלנובלה. 

לפני יומיים 
אבא סיפר לי בטלפון
שאמא השתלחה גם 
באחותי הגדולה - שתפסה ביטחון ביחסים איתה - 
כפי שהיא מרשה לעצמה
להשתלח בו 
כל השנים
וגם בשנה וחצי האחרונות
ושאחותי הגדולה 
עזבה את המחלקה 
בעלבון. 

שתמות כבר, הזקנה. 
אלוהים איננו מרחם עליה 
ואיננו מוכן לגאול אותה 
מהשפלתה. 
יש לו איתה חשבון לא סגור. 

כשרציתי ממש להכאיב לה ולהטריף אותה, 
הייתי רומז שהיא "משוגעת"
ושיאשפזו אותה בכפייה. 
זה היה הסיוט האולטימטיבי שלה. 
והנה, ככה היא מסיימת את חייה.

כדי לסגור איזה מעגל 
שפתחתי פה
אספר שמעט לפני הטראומה ההיא בגיל 10, 
קרתה בבית הספר, בטכס חנוכה, 
טראומה אחרת: 
חבר לכיתה שהיינו משחקים יחד לפעמים גם אחה"צ,
ששיחק במסכת את מתיתיהו המכבי עם זקן לבן ארוך
ושמו האמיתי היה מתי (מתיתיהו), 
נשרף בפניו, כאשר הזקן עלה באש מנרות החנוכיה, 
בטכס בפני כל בית הספר המבועת.
אבא שלו רץ מקצה האולם
כדי לחלצו מהלהבות. 
מתי חזר לכיתה אחרי שהחלים מהפציעה
והילדים כינו אותו 
"פני צלקת"
לא רק שראיתי אותו מול עיניי כל יום, 
אלא שהוא נטפל אליי והציק לי
אולי בגלל מצוקתו נוכח פניי היפים והמושלמים
(הייתי גם חביב המורים
ואחד מבין שלושת התלמידים המצטיינים בכיתה)

אין את זה ביותר קלאסי ובנאלי מזה. 

פלא שנדפקו לי החיים ? 

רציתי עזרה נפשית
בדיעבד התברר לי שהפסיכיאטרית המליצה
אבל ההורים העדיפו לטאטא מתחת לשטיח
אמא שלי כדי להסתיר את פשעיה
ואבא שלי כדי לגונן עליה ולשמור על שלום בית. 

ולאחר שכל זה נאמר, 
סוף הסיפור מבחינתי הוא אופטימי. 
במשך השנים התכערתי והזדקנתי, לרווחתי, 
יצאתי סטרייט עם יצר מיני בריא, 
בשנים האחרונות 
יש לי יותר ביטחון בגבריות שלי
גם אם יש לי עדיין רגליים רזות ויפות
ואני סולד משיער גוף, 
גם אם זה נראה גברי יותר, 
עברתי את הגיל הזה. 
אפילו צירפתי לאחד הפוסטים צילום של החזה המעוות והלא אסטטי שלי
וכבר הציעו לי לשפר את מראהו 
בניתוח קוסמטי
ולא רציתי. 
זה מה יש ועם זה אני חי ומתפייס. 

הבעיה איננה בחזות החיצונית, 
אלא בראש, בדימוי העצמי. 

ידועה המימרה
"אין שלם מלב שבור"
ויש עוד מימרה 
"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם ראויים לעמוד"
זאת אחת מתובנות הזן 
שבהן אני מאמין. 
איך אנסח זאת ? 
הקשיים, הנכות, העיוות, הכיעור
הם חלק מהחיים האמיתיים
זה כמו שתרגיל התעמלות בדרגת קושי גבוהה עם פספוסים
מקנה יותר ניקוד 
מתרגיל קל ומושלם. 

אני, הילד היפיפה והמושלם, 
הפכתי להיות איש זקן, כעור ומעוות, 
אבל אני אוהב את עצמי
אני מפוייס עם עצמי
ואינני רוצה להחליף את מנת חלקי. 

ראיתי תמונה של אישה בת 90
חיונית
ומתרגלת יוגה
ופעילה
עיניה נוצצות ושובבות
מאחורי מסכה דוחה 
של פנים מקומטים מאוד. 

היבטתי
ולא נחרדתי
ולא פחדתי. 
עדיין אינני מקומט מידי
אבל אם אאריך ימים
ואתקמט ואתכער
מה שחשוב לי 
זה להיות שקט 
ומפוייס עם עצמי

שלם
דווקא בגלל שאינני מושלם