הרבה מהאנשים שאני מכירה אינם חשים חיבה מיוחדת לילדים של אחרים, לא כל שכן חשים סלידה של ממש
הדבר אחר ושונה כאשר מדובר בילדים שלך
יחד עם זאת מהותי בעיני להביא ילדים לעולם מתוך רצון ומוכנות ולא כי צריך או מחליטים לנסות ולבדוק מה יקרה.

בהחלט מבינה לליבך, אני מעולם לא חשבתי שאהיה אמא טובה (ולצערי גם הוכחתי לעצמי את זה..)
אמנם בגלל קיומן של מספר בעיות רפואיות כוללות מיגרנות, אחד הדברים שקורים בשלב כלשהו זה שמתפתחת הפרעת קשב והסבלנות מתקצרת ופוקעת..

אני לא חושבת שעשיתי עוול לבנות שלי, אני ידעצי שאהיה אמא-רס"רית (כי חונכתי כך), אבל הרגעים הקשים הם מצד אחד בנושאי החינוך והקניית מוסר וכדו', לעומת תסריטים איומים שרצים לי בראש שאני תמיד שמחה כשהם לא קורים.
מה שהפתיע אותי, עם כל התסריטים והדאגות, זה שכשקרה משהו- הייתי קרת רוח ומפוקסת באופן מדהים, עד שחלפה הסכנה.

כן, לו הייתי יכולה לחזור לאחור ולשנות דברים, הייתי חוזרת ומשנה- בוחרת כמוך..
אני אוהבת אותן, הן כל עולמי, לסחוב אותן את 9 חודשי ההריון היו התקופות הכי מדהימות בחיי למרות הקושי, אבל את השריטות שכבר עשיתי להן לא אוכל לרפא (כמו שהשריטות שלי לא מתרפאות)..
אני מנסה כל מיני גישות, לא תמיד הבצלחה, הן כבר יחסית גדולות בבית ספר יסודי, אז יש תקשורת שונה מאשר כשהן היו תינוקות או ילדות קטנות.

אם החלטת ואת מודעת לסיכויים, אם מצאת בן זוג תומך שמבין את מה שאת עוברת, אימוץ הוא לא מילה גסה וגם לוותר על ילדים זה לא משהו רע, הבעיה היא העיניים של האחרים, הרחמים.. כאילו את נמנעת כי אין ברירה.. אבל שיתפוצצו ויקפצו מהתיקרה כל האנשים האלה, שיחשבו מה שהם רוצים- כל עוד את בטוחה בהחלטתך, אין שום סיבה שתשני אותה.

תודה מיטל. ברצינות, אני לא באמת שמעתי הרבה אנשים מודים בזה ועובדה שהגבת כמו שהגבת... זה פשוט מקל בצורה מסויימת על ההחלטה. 

מי אמר שלא תהיי אמא טובה?אז מה עם יש לך חרדות והתמודדויות.גם אני סובלת מחרדות מגיל צעיר מאוד.והאמת היא שחשבתי על לא להביא ילדים לעולם.אבל מי אמר שהחרדה תחליט לך?את תאהבי אותם.אני חושבת.אפילו שלי אין עוד ילדים ואני גם לא בטוחה שאני יכולה.

רחלי אני לא רוצה להגיד לך משהו שבגללו את לא תביאי ילדים לעולם או תרגישי רע עם עצמך אז שהיה ברור שאני מדברת רק עלי:
חרדה זה דבר שעובר בירושה. לא משנה אם אהיה האמא הכי טובה בעולם- בשלב מסויים יש סיכוי גבוה שההפרעה הזאת תתפרץ גם אצל הילדים שלי רק בגלל הגנטיקה.
אני היום במקום הרבה יותר טוב משהייתי לפני שנה או שנתיים אבל עדיין זוכרת מה עברתי (ומה לפעמים חוזר אלי) ואני לא מסוגלת לדעת שאני אביא לעולם יצור שיעבור את זה. 
אם יקרה מצב שכן יהיה לי ילד אני אפתח לו חיסכון מהרגע שאחליט לא להפיל (במידה ואחליט את זה. שוב, אין סיבה להביא לעולם מישהו שיסבול בעידן שלא מתייחס ברצינות למחלה שלו) ואעשה הכל בשביל שברגע שיזהו אצלו את ההפרעה הוא יקבל טיפול.
אבל כרגע, (ואני אומרת את זה בכאב כי רציתי להיות אמא) אני מבינה שיש דברים הרבה יותר חשובים מהרצון הפרטי שלי.