איך אני אוהב ומעריך את הבנאדם הזה. 
הוא נולד 23 שנים לפני. רק 23 שנים לפני.
אתמול נפגשנו. 
נתן לי את המקור של אישור הרופא שהוא זכאי לתו נכה, וחתם לי על הבקשה למשרד התחבורה. 
כבר עזרתי לו להוציא תו נכה על האוטו שלו עבור אמא שלי. 
כעת רצה שיהיה לו תו שמתייחס אליו עצמו. 
עזרתי... שמתי במעטפה ושלחתי בדואר. no big deal. 
וגם את זה משכתי ומיזמזתי הרבה זמן. 
הוא נוהג במכונית שלו champ תאילנדי  דגם 1994
ולא רוצה להחליף
אמרנו לו (יש לי אחות ילידת 1964 ואחות ילידת 1968): 
אבא, תפרגן לעצמך להחליף לאוטו חדש יותר. 
והוא לא רוצה. 
מספיק טוב לו מה שיש. 
על אמא הוא מוציא 20,000 ש"ח בחודש למחלקה סיעודית
ועל עצמו הוא חוסך.
תמיד היה ככה. 

זה נהדר שהוא ממשיך לנהוג. 
אחרי ניתוחי הלב שלו
והרגליים שבקושי מחזיקות אותו
הוא נעזר במקל הליכה. 
הרופא כתב: 
מתקשה ללכת יותר מכמה צעדים. 

הוא הציע לעבור עם האוטו שלו 
ליד מקום העבודה שלי
ואני ארד ואחתים אותו ואקח ממנו את המסמך המקורי
בסופו של דבר
סיכמנו
שאני אבוא 
למקום שבו נוח לו להחנות, 
בקניון איילון. 

כשליוויתי אותו 
חזרה למקום חניית האוטו שלו, 
אמרתי שאני מקווה שהמזגן באוטו שלו עובד טוב 
בכל זאת אמצע אוגוסט, ועכשיו צהריים. 
אמר שבסדר. 
כשהגענו לאוטו, 
התברר לי 
שהמזגן איננו עובד בכלל, 
הידית הידנית להרמת החלון שמול הנהג מקולקלת
והחלון שליד הנהג 
נפתח רק בחלקו. 

הוא משתחל לתוך האוטו שלו
איש בן 83 עם עודף משקל, בעיות לב ורגליים, 
שאוכל מרורים 
מאמא שלי
כבר 70 שנה 
וגם בגילו 
היא איננה חסה עליו
ומגדפת 
ופוגעת בו
ללא רחם
כך היה תמיד. 

אני טוען שהוא יחיד סגולה
אחד מל"ו צדיקים. 

גם האחיות שלי
מעריצות אותו 
ומאוד אוהבות אותו. 
הן משקיעות בו יותר ממני כמובן. 

ועדיין 
אני בשבילו
"אינגלה" (ילד)
והוא דואג לי
וחומל עלי 
כמו כשהייתי בן 3
והיה יושב ליד מיטתי בלילות 
כשהשתעלתי עם הברונכיט ספסטית שלי, 
ומרגיע אותי 
עם הסיוטים והפחדים שלי . 
תמיד עדין ומתחשב. 
תמיד מכבד. 
תמיד היה גבר-גבר
ואני סימן שאלה נידף ברוח. 
איזה איש. 

ואמא שלי 
תמיד התעללה בו. 

אוי אבא, אבא. 

ואני בקושי מרים טלפון. 

עשרות שנים
התנתקתי מאמא שלי
והוא הרי היה צמוד אליה ומגונן עליה
בשנים האחרונות
היה מפציר "תרים טלפון פעם בשבוע-שבועיים" 
וגם את המעט הזה לא עשיתי. 

אבל קצת עזרתי לו 
בתקופה שלפני שאישפזנו את אמא שלי במחלקה סיעודית
במרץ 2015
בקטעים מהגהינום שהוא עבר. 

גם הוא וגם האחיות שלי לא ציפו ממני ליותר מידי. 

כמו הילדות שלי
הן אינן כועסות עלי מידי
מבינות שאני מוגבל
ביכולת ההכלה וההסתגלות שלי
מקבלות ממני התפרצויות והתנהגות גסת רוח לפעמים 
ולא שונאות אותי
אפילו אוהבות אותי 

כנראה מבינות 
שאינני מנוול
ושאני נותן פה ושם בקטנה 
מה שאני מסוגל. 

אז מדוע היא 
לא נותנת לי הנחה ? 
כנראה בגלל העלבון האישי, 
שהתאהבתי לה בנשים אחרות. 

בפברואר 2004
התגלה לה סרטן שד, 
והיא בת 48.
עברה ניתוח
כימו מאוד קשה
שבמהלכו נשר כל שיער ראשה
והקרנות. 
כשרק נתקבלה בשורת האיוב
ונראה היה שהשמיים נופלים על ראשינו, לא פחות, 
בן היה רק בן 8
י' אחרי שחרור מהצבא
ו-א' בת 17. 
אז - מיד כשהתקבלה הבשורה הבלתי נתפסת -
היא אמרה לי כמה מילים אניגמטיות 
היא התנצלה בפני, 
ולא הבנתי על מה ולמה. 
בכל השנים שחלפו מאז
לא הסכימה להסביר. 
היתה תקופה של כ- 10 חודשים עד גמר הטיפולים
והיא דווקא מציינת אותה כתקופה שבה 
התנהגתי כמו בנאדם. 
אני זוכר שאהבתי את הקרחת שלה, 
וחשקתי בה, 
והיא - כמובן - לא העיזה לצאת בלי פאה. 
טוב שהיא נקיה ב- 12 השנים שחלפו מאז. 

אתמול בבוקר היא זרקה לי 
איום בהתאבדות
אמרתי שאפשר להתגרש 
והיא ענתה לי משהו כמו 
"שתוק כבר" 
או "לא רוצה לשמוע אותך". 
היא אוהבת אותי 
וקשורה בי
ומתענה 
ולא מסוגלת בשלב זה 
להתנתק ממני. 
לא בגלל שאני כזאת מציאה, 
אלא בגלל שהיא התמכרה אלי. 
בילדותה היא היתה כרוכה מאוד 
אחרי אמא שלה, 
ממש לא היתה מסוגלת להתנתק ממנה. 
ויתכן שאני 
מוקיון שכמוני 
נכנסתי למשבצת הזאת. 
נכמר לבי. 
הבחורה הזאת 
נתנה לי 
את כל כולה 
36 שנים מחייה
ועשתה הכל כדי לרצות אותי. 

אוי, אני מצטער, אני מצטער. 
אני בוכה כעת
בלי דמעות. 
פעמים רבות 
אני מייחל 
שכל הסיפור שלי 
יסתיים כבר.