אנשים נכנסים לקרוא מה כתבתי
לפי השורות הראשונות + הכותרת
כמו בעיתונות, כמו בתקשורת מסוגי מדיה אחרים
זה מאוד הגיוני.

הרייטינג לא חשוב לי
אומר זאת שוב
הרייטינג לא חשוב לי
אמיתי. 
יש לי כותרות טיזריות
ויש לי כותרות טרחניות, 
יש לי שורות ראשונות מרתקות
ויש לי שורות ראשונות משמימות
העורך שלי
שזה אני
הוא עירני, מודע, ודעתני
אבל הוא בז לרייטינג
ונותן לי יד חופשית. 

ואני עושה מה שבא לי
זה המוטו: 
vive la liberte
אינני עובד אצל אף אחד
אינני בכיס של אף אחד
אינני שייך לאף מפלגה
אני לעצמי ועצמי לי, חמדולילי. 

לא ברור לי עדיין לגמרי 
מה פשר הערך המוסף שיש להעלאת הדברים בבלוג 
לעומת "כתיבה למגירה".
ג'  סברה שאני כותב בשבילה, מתוך ידיעה / מחשבה שהיא קוראת
זה לא זה
אני גם לא כותב 
עבור שתיים וחצי קוראותיי המכילות והחומלות.
אבל כנראה שיש משמעות ואפקט לכך שאנשים יקראו
והדברים לא ישארו בתוכי בלבד
המצב האמיתי די מורכב

הרייטינג - וזה משעשע אותי לבדוק כמה אנשים קראו כל פוסט שכתבתי - הוא תבלין, 
סוג של פיקנטריה
אבל זה לא שאני שואף לויראליות
או אפילו למחיאות כפיים מפרגנות 
אני אוהב את עצם הכתיבה
הכתיבה משחררת (בגרמנית זה נשמע יותר טעון, מן הסתם)
את חשבון הנפש
את הנבירה
את התובנות
את המימד האמנותי
האסטתי
את החירות
את היכולת לומר את הדברים 
out loud ללא חשש
למרחב הציבורי האנונימי אפילו
ו"להישאר בחיים"
לא לפחד מעצם החשיפה
מעצם ה- outing
יש בזה משהו נהדר
משחרר
מחזיר לפרופורציות

שמתי לב שאני מתחיל לכתוב בדרך כלל כשאני יוצא מנקודת מצב של כאן ועכשיו,
מתאור מפורט של מצבי הרגשי, הגופני.
זאת נקודת המוצא ממנה אני מפליג למקומות שונים.
לא תמיד יודע לאן אגיע ובמה אתמקד בפוסט הזה. 

אלה פרקי יומן שאני כותב לעצמי. 

אני מאוד מרוצה שמצאתי כאן אכסניה מוגנת, שלא מחרפים אותי, ואפילו לא שופטים אותי, ולא מתווכחים איתי או מטיחים בי ביקורת על מה שאני כותב.
ואני כותב לפעמים דברים לא פשוטים, לא קונצנזואליים.
אני קורא תגובות של גולשים במקומות אחרים, ובשרי נעשה חידודים חידודים. 
גם אני טיפוס מתלהם וחם מזג כפי שעולה מהפוסטים שלי. 
מנסה to cool off

0630 אני על הרגליים כבר למעלה משעה. 
הכנתי אוכל לבן, התגלחתי, מרטתי כמה שערות מהאוזניים, ציחצחתי שיניים, עברתי על עיתון הבוקר, התאוששתי.
קמתי, כרגיל, מבולבל ומוטרד. 
כעת אני אמור לצאת לריצה, להכין לעצמי אוכל, ולהמשיך במסלול מהיר לעבודה. 
ההתיישבות כעת לכתוב, עם המאוורר המנעים, היא סוג של חריגה, "מסוכנת", מהתלם.
להשתחרר ולהרגע זה מסוכן, ?farshtandee vous 
במיוחד ביום שלישי
אבל אני אלך לעבודה היום, אין חשש. 

עכשיו כבר 08:00
הלכתי אחרי תשוקתי לחופש 
ונראה לי שהבוקר אקריב את הריצה
והשמיים לא יפלו
אפילו הריצה איננה קדושה.
אולי ארוץ בלילה.
אולי לא. 

הי, יש לי גם תשוקה כזאת, לחופש. 

בוא'נה, יש לי לא מעט תשוקות.
אני בעצם די שוקק חיים ויצרי. 
וואלה.
אז אני לא בדיוק זקן מיובש
רעיון נחמד.

הכתיבה הזאת היא סוג של תשוקה, עלי להודות. כיף צרוף. 
אז יש לי עוד כמה תשוקות מלבד הסקס הלא ממומש. 

והתשוקות האלה הולכות יד ביד 
עם ספונטניות
זאת מהותן.

אם אומר לעצמי:
תחזור בערב, אחרי יום עבודה ונסיעות,
ואז תשב ותכתוב 
על תשוקותיך
ועל ספונטניות.
זה יהיה מגוחך
זה בדיוק ההבדל
שעליו מושתת הזן
בין לחוות ולחיות
לבין לדבר על, לחשוב על, 
זאת רק היד המצביעה על הירח
בשום אופן לא הירח. 

אנשים ממושמעים, אחראיים, יציבים ועקביים
מחזיקים פוזיציות מוערכות ומתגמלות.
הם מיומנים בניהול זמן, 
יעילות,
שכלתנות
קונבנציות. 

אבל כל אלה עושים turn off 
לתשוקה ולספונטניות.

אני רוצה לחגוג עכשיו

אני רוצה
לחגוג
עכשיו

כאן ועכשיו
כי אח"כ ושם
יהיה מה שיהיה
וכנראה 
בלון התשוקה 
יהיה כבר רופס
ולא אטרקטיבי

הייתי חייל ממושמע 
לא פחות מכל אחד
כנראה יותר
אבל כעת
אני רוצה שחרור מוקדם

אני יודע 
שזאת חשיבה אנרכיסטית
והיא ממש מנוגדת חזיתית 
לעיסוק שממנו אני חוצב את פרנסתי

אבל אינני חש שאני עושה שקר בנפשי
כשאני יוצא להתפרנס ממה שאני מתפרנס
גם זה שווה וואחד נבירה

האוכל שלי כשאני רעב, זאת תשוקה גדולה.

המוזיקה שאני אוהב לשמוע כשאני "רעב", זאת תשוקה גדולה. 

לא סתם "לשמוע" ברקע, אלא ממש להתענג על המוזיקה,
לרקוד בישיבה ולתופף על הגוף,
רמקול באוזן,
להתעלם מכל מה שמסביב,
להרגיש מין שידרוג רגשי, כמעט אקסטטי,
להרגיש מאוד חי, מאוד יצרי,
משהו שמשיק לסקס, שמשיק להתאהבות, סוג של.

וכמו יתר התשוקות, הוא נמשך פרק זמן מוגבל, ומתפוגג.
עד הפעם הבאה.
כנראה שזה טיבן של תשוקות

משב אוויר מרענן ביום הביל,

לישון כשאני עייף,

להרגע כשאני לחוץ,

להתרוקן כשאני מלא.

אשכרה. אני לא מחרטט. אלה תשוקות.

הכי בסיסיות, אלא מה. 

זאת אומרת שיש סימני חיים.

יצא לי פוסט אופטימי ומלא תשוקה

פששש