כך ניצחתי את האסטמה! יעקב (יאקי) דויטש     מוקדש לכל חולי האסטמה בעולם.   עם כוח רצון חזק, ניצוץ של תקוה ואמונה, עם המון אהבה שתיתנו לאוהביכם ותקבלו מהם, ובהסתכלות מחויכת על העולם - תוכלו להקל את הסבל. אפשר לנצח את המחלה!         יאקי דויטש, ירושלים התשע"ג ‏2013       למכתבים ולתגובות:   ת.ד. 10297 ירושלים 91102 טל' נייד: 0522935593 (לא בשבת) דוא"ל: [email protected]   • כל הזכויות שמורות            תקופת הילדות – בית הספר היסודי          שכבתי על מיטתי, כשבטני על המזרן, ופני מעבר למיטה. אני משתעל ויורק מידי פעם ליחה ירוקה ומגעילה לעבר דלי ריק של ספונג'ה, שהניחה אמי קרוב לפָנַי.  הייתי אז כבן שמונה. כבר הבנתי שאני חולה באסטמה כרונית - "קצרת", אמרו לי הרופאים. היו אלה התקפים של קוצר נשימה המלווים בצפצופים בגרון, בהרגשת מחנק וחוסר אוויר.     ​ במשך הלילה, כאשר התקפי האסטמה, הצפצופים והשיעולים לא פסקו, לקח אותי אבי ז"ל במכונית לחדר מיון בבית החולים "ביקור חולים", שם קיבלתי טיפול תרופתי ונשימתי, ומייד הוקל לי. עוד באותו לילה שוחררתי לביתי. השינה לאחר התקפי האסטמה היא שינה מתוקה, מרגיעה ומשחררת... לילה טוב.       ​בבוקר הלכתי לבית הספר כרגיל. ביסודי, בכיתות א' עד ח', למדתי בבית הספר הממלכתי-דתי "תחכמוני" (בשנים 1959 – 1967). במבט לאחור היו שנות בית הספרהיסודי שנים יפות עבורי. נהניתי מאוד מהלימודים בבית הספר, ובמיוחד מהאווירה שנוצרה לפני שעות הלימודים ואחריהן. בבוקר היינו מגיעים זמן רב לפני תחילת יום הלימודים כדי לשחק בחצר כדורגל או עג'ואים (גוגואים - בשפת הלא ירושלמים). אווירת המשחק היתה כה מהפנטת, שאפילו הלילות הרבים והקשים של התקפי האסטמה לא פגעו בה. הייתי קם נלהב בכל בוקר, והגעתי מוקדם לבית הספר כדי לשחק עם חבריי בחצר.בבוקר כמעט תמיד נעלמו הכאבים כאילו לא היו, ולבית הספר הייתי מגיע כולי אחוז מרץ והתלהבות.       ​באחד הבקרים, וממש שלא כהרגלי, איחרתי ללימודים בגלל התקף אסטמה.אמי ציידה אותי בפתק עם ההסבר לאיחור, שאותו העברתי ביראה למורה צבי טלמון. תגובתו המיידית היתה שבשל התקף האסטמה שלי באותו בוקר לא אוכל לקחת חלק בשיעור השחייה של כל הכיתה. להפתעתו, עניתי שדווקא בגלל אני מתכוון ורוצה לצאת עם חבריי בהסעה לשיעור השחייה. הוא ביקש ממני לשקול את העניין, אך אני בשלי –עמדתי על דעתי, והסברתי שרק כך עם כולם שם בבריכה, יוקל לי ותוטב הרגשתי.       ​לשמחתי, לא התעקשו אתי, ואפשרו לי לצאת בהסעה עם חבריי לשיעורהשחייה. חשוב היה לי מאוד להיות כל הזמן עם חבריי, ולא לפספס כל פעילות חברתית; האסטמה שייכת ל"מקום אחר", והיא לא תפגע ב"ביחד" שלי עם החבר'ה – כך חשבתי.     בחופשות הקיץ אהבתי מאד לקחת חלק בקיטנות עם בני גילי. אולי חשתי שרק ההימצאות עם חברים ופעילות אקטיבית יחסכו ממני את ההתקפים הנוראים. באחד ממחזורי הקיץ בקיטנה נקבעה לנו פעילות באחד מיערות  ירושלים. היה זה בוקר יום שישי. כבר בהגיעי לשטח הרגשתי מחנק מהחום הכבד, מהאבק ומריח הצמחייה שביער. השילוב היה  קטלני עבורי. הגעתי הביתה בקוצר נשימה מפחיד.       ​סבי וסבתי, זיכרונם לברכה, הורי אבי, היו ילידי בודפסט, הונגריה, ובאותו יום שישי ממש הגיע לביקור בארץ רופא משפחה, שהיה קרוב משפחה שלהם. הוא בא אלינו הביתה, בדק אותי, ונתן לי מרשם. אמי מיהרה לבית המרקחת "מני" (או "אופלטקה")שברח' יפו, הסמוכים לביתנו, וקנתה את התרופה. היה זה סירופ כהה בבקבוק חום.  נטילת התרופה ממש לא הקלה, להפך; קוצר הנשימה והמחנק השתלטו עלי.      הוריי ראו שמצבי מחמיר, ובדאגה רבה אבי לקח אותי במכוניתו לסיבוב בלילה הירושלמי הקייצי והקריר. פתחתי את החלון שלידי, והסטתי את ראשי מעט מחוץ לחלון המכונית, כשאני נותן לרוח להיכנס לנשמתי ולנשימתי עמוק פנימה. נשמתי את האוויר לתוך-תוכי, וידעתי כי הוא–הוא יהיה המזור לסבלי. לאחר שעה של נסיעה באזורים הפתוחים של ירושלים הקטנה של לפני 1967 חזרנו הביתה. סוף-סוף חשתי הקלה, ולאט-לאט נרדמתי. השינה – כמו תמיד - הקלה עליי בהתקפים.     באחת הפעמים, כשנכנסתי לחדר האחות בבית הספר לבדיקה שגרתית, היא ראתה בתיקי האישי את הרקע האסטמתי שלי, ונתנה לי רעיון, להקל על סבלי. לדבריה, היה עלי לעמוד בכל בוקר בקומי מהמיטה מול החלון הפתוח, ולנשום ולנשוף אוויר עמוק ולאט. אז - זה לא ממש עזר לי, אבל כיום, כשאני צועד רגלית מדי בוקר, אני מיישם את הרעיון של האחות ההיא מבית הספר, וזה אכן גורם לי להרגשה טובה; אני נושם את האוויר דרך האף עמוק פנימה – לריאותיי, ונושף אותו דרך הפה לאט תוך כדי ההליכה המהירה שלי בכל בוקר  לעבודה. כן, מסתבר שאוויר הבוקר הצח והנקי, ובפרט בירושלים – "עושה את העבודה"...    בפורים, כשהייתי בכיתה ו', עישנו לראשונה כמה מחבריי לכיתה סיגריות בשירותים של בית הספר. מכיוון שהייתי אחד מהחבר'ה, או לפחות רציתי להרגיש כך, ומכיוון שהיה זה פורים, אמרתי לעצמי: "היום – זה מותר", והתחלתי בעישון  הסיגריה הראשונה שלי בחיים. את הניסיון הזה, כנראה, לא אשכח לעולם - לאחר שאיפה אחת או שתיים, כשחשבתי "וואלה, אני ממש כמו הגדולים שמעשנים...", והרגשתי שזהו – אני כבר "בוגר", או אז זה קרה - לאחר שניות חשתי בשינוי – נחנקתי, השתעלתי, התקפלתי לשניים, וההרגשה הרעה לא  חלפה אלא לאחר שעות ארוכות. מאז לא נגעתי עוד בסיגריה. היתה זו הסיגריה הראשונה והאחרונה בחיי.     סבתי מצד אמי רחל קזרא, זיכרונה לברכה, היתה מיילדת מדופלמת וידועה בירושלים המנדטורית. היא יילדה נשים רבות, שהעדיפו ללדת לא בבתי חולים. היא באה ממוצא מזרחי, ובכל פעם שהייתי מגיע לביתה עם אמי, היתה עושה מעשה, שנראה לי אז מוזר ביותר - מעבירה את לשונה הלחה על מצחי מצד לצד, פולטת מלמולים לא ברורים,ויורקת הצדה כדי להוציא את "דיבוק" האסטמה שבתוכי. לצערי, גם זה לא ממש עזר.כשבגרתי, התעקשתי ש"ברכת השלום" כשאנו נפגשים תהיה אמירת שלום נורמטיביתולא ה"טקס" להרחקת האסטמה…     כילד, ייסרו אותי מאד התקפי האסטמה, ובעיקר בלילה. הייתי קם באמצע הלילה מהתקף, יושב במרפסת באוויר הירושלמי הקר, נשען בזרועותיי על מעקה הברזל העגול והשחור, שהיה קר מצינת הלילה, ונותן לקור שבברזל לחדור לעורי ולעצמותי. הייתי מקשיב לצלילי הלילה - קולות של כלבים נובחים מרחוק, מכוניות בודדות שחולפות, צחקוקי זוגות אוהבים שעברו מתחת למרפסת. בהיתי והסתכלתי באורות שברחוב ובאורות שבאופק, איך כבים להם אט-אט אורות הבתים מסביב,  ואני עדיין בנשימות כבדות ובצפצופים של אסטמה חסר אונים, מתכנס בתוך הלילה הקר של ירושלים. לפנות בוקר, ממש לפני עלות השחר, כאשר גופי העייף כבר רעד מקור, נכנסתי אל תוך הבית – ואני מותש, זוחל לי לחדרי אל תוך השמיכה החמימה, ונרדם. לילות שכאלה היו, והם היו לא מעטים...   לאבי היתה מאפייה לעוגות ועוגיות במחנה יהודה ברח' וולרו, ולהוריו היתה חנות בשכונת מחנה יהודה על רחוב יפו בבניין "מוריה" - מגדניית "איילון". אבי הקונדיטור היה מכין את המעדנים ודברי המאפה, והוריו היו מוכרים אותם. כילד אהבתי מאד לעבודבמאפייה שלו. בחופשות בית הספר, ובעיקר בחופשת הקיץ הארוכה, הייתי קם  מוקדם מאוד בבוקר, ומתייצב לעבודה עד שעות הצהריים המאוחרות. ניקיתי מגשים של עוגות ועוגיות, העברתי את דברי המאפה ממגש למגש, קישטתי את העוגות בריבה ובקרמים, והעברתי את דברי המאפה המוכנים מהמאפייה לחנות.       ​גם לאחר לילות ארוכים שלוו בהתקפי אסטמה, לא ויתרתי, ומוקדם בבקרים, ב-05:30, התייצבתי לעבודה בזמן. אבי, שראה שבאתי בקוצר נשימה, ביקש בכל פעם מחדש שאחזור הביתה ואישן, אבל אני התעקשתי לעבוד, ועמדתי על כך. כדי להקל עלי היה אבי פותח את ברז המים הקרים בעוצמה חזקה, ואומר לי לשים מתחת לזרם המים הקר את שתי ידיי, כשהאמות מופנות כלפי הזרם, על-מנת להרטיב את הוורידים שלי. גם בכך היתה לי לעתים הרגשת הקלה משמעותית – ולו לזמן קצר.   במלחמת ששת הימים "בילתה"  משפחתי - כמו כל הירושלמים - במקלט. מלחמה זו הורגשה היטב בירושלים, ולדעתי, הטביעה את חותמה על כל ילד ירושלמי. בתקופה זוהלימודים הושבתו למן היום הראשון. הורים מפוחדים  מיהרו לבתי הספר ולגנים לאסוף במהירות את ילדיהם ואת  ילדי השכנים, ולהצפינם במקלטים לבל ייפגעו מההפגזות ומפגעי היריות. גם אני הובהלתי, כמובן, אל המקלט בבניין בו התגוררנו, ומאותו רגע ועד לסיום המלחמה לא הורשיתי לצאת ממנו החוצה אל האוויר. האוויר במקלט היה דחוס ולחוץ עבור כל נפש חיה, כל שכן עבורי כחולה אסטמה. הרגשתי שהדחיסות מעיקה על נשמתי ממש.    את הלילות הארוכים שרדתי במקלט כמו כל בני משפחתי והשכנים, אבל במהלך הימים לקחתי כיסא, וישבתי בפתח הבניין, נהנה מהאור ומהאוויר, שחדרו סוף-סוף לתוך גופי. כך, יושב לי מול השמש הירושלמית של תחילת יוני, ומקשיב ללא הרף לטרנזיסטור הקטן; שירים ופרשנויות נשמעו בו לסירוגין, וכשהפרשן הצבאי חיים הרצוג ז"ל ניסה להרגיע בקולו את המאזינים, נרגעתי גם אני בהדרגה. עבורי היציאה מהמקלט אל האווירשבחוץ היוותה מקור רוגע וחיים.      פרופסור  טָס היה מידועי הרופאים שטיפלו בחולי האסטמה בירושלים, ואמי לקחה אותי אליו לטיפול. הוא היה בעל חזות "יקית", נמוך קומה ובעל שיער דליל המשוח בקפידה לאחור. דמותו זכורה לי עוד משנות ילדותי המוקדמות, ודמותו ליוותה אותי לאורך שנים.   המרפאה הפרטית שלו היתה בדירתו בשכונת רחביה בירושלים. שקט מוחלט שרר שם תמיד. זכורות לי היטב נקישות עט ה"פרקר" המשובח שלו על דף נייר קשיח עם שורות צבעוניות, כשהיה רושם את הרקע הרפואי שלי כפי שקיבל אותו מאימי.       ​בשלב הראשון שלח אותי פרופסור טס לבית החולים הדסה עין כרם, שם  עבד, על-מנת שאעבור "טסטים" כדי לאבחן המקורות שאליהם אני רגיש. באותן בדיקות שמו לי אלקטרודות בחזה ובגב, ובסיומן נקבע כי אני רגיש לאבק. אמי נתבקשה להקפיד עוד יותר שביתנו יהיה נקי מאבק.       ​מדי שבוע או שבועיים לקחה אותי אמי אל הפרופסור לבדיקות מעקב ולקבלת זריקה. אני יודע שהטיפול הפרטי הזה אצל הפרופסור עלה להורי כספים רבים. הערכתי אותם מאוד על השקעה כספית זו, ובו בזמן גם הצטערתי, כילד, שהכספים שלהם מושקעים בעניין כל כך כואב.   בפעם אחרת נשלחתי על-ידי הפרופסור לפעילות  פיזיותרפית המיועדת לחולי אסטמה בבית החולים הדסה הר הצופים. האחות שקיבלה את פני, אמרה לי לעמוד "על ארבע", בתנוחה של חתול, ואז העבירה את ידה לאורך גבי באזור חוט השדרה ומשני צדיו, הלוך וחזור. לשאלתה, אם אני מרגיש שיוצאת לי ליחה, שיקרתי והשבתי בשלילה, אף-על-פי שממש באותו רגע חשתי בליחה שבגרוני.  את הליחה הנוראה הזו בלעתי פנימה אל תוך גופי, כי לא האמנתי שהטיפול הזה יעזור לי לצאת מהסיוט הפרטי בו הייתי מצוי.   המלצה נוספת שבאה מפיו של הפרופסור טס היתה לעבור לגור בעיר אחרת –"ורצוי שזו תהיה ערד". אמי לא יכולה היתה לקבל את ההצעה, והסבירה לרופא כי יש להם, להוריי, מאפייה שאותה לא יוכלו לסגור. כתחליף הציע  הפרופסור שנרבה בתקופת הקיץ בנסיעות לים, ואכן כך עשינו.   ההרגשה בים היתה נהדרת עבורי. הים אמנם לא "חיסל" את האסטמה שלי באופן סופי ומוחלט; האסטמה עדיין קיננה בתוכי, אלא שבין גלי הים ובחול החם הצלחתי לשכוח  למשך כמה שעות של קסם את האסטמה,  שהפכה חלק בלתי נפרד מחיי… בים הרגשתי ממש כמו דג במים, ואני זוכר היטב כיצד נכנסתי ל"עמוקים", משתולל בהתלהבות בין הגלים הגבוהים (אז לא היו "שוברי גלים"...). אִתגר אותי להיכנס לים - הכי עמוק והכי רחוק...       ​המלצה נוספת של רופאי "הצמוד" היתה שניסע לכמה ימים מחוץ לירושלים כדי לשנות אויר ואוירה. בהמלצתו נסענו למושב "ניר בנים", לדוֹדַי אסתר וחוטר,שהתגוררו שם. שהינו במושב כשבוע ימים, והשינוי היה חיובי עבורי. דודי גידל פָּרות, עצי פרי, והוא היה בעל עגלה וסוסה. נהניתי מאד לדהור אתו בשבילי המושב  בעגלה ובסוסה, שהיו רחוקים כל כך מאורח חיי שבעיר, כשהאוויר מלא כולו בריח של פָּרות וסוסים. בבקרים התעוררתי לקול קריאת התרנגול, ובמין אווירת חג הייתי קופץ מהמיטה ומשתלב באווירת המושב. אין ספק – השינוי הזמני הזה השכיח ממני לשבוע ימים את האסטמה, ונדמה היה כאילו היא נעלמה, אבל רק "כאילו"...       ​בפעמים אחרות נסעתי בתקופת חופשת הקיץ לדודה אחרת, ויולט אימבר, בחיפה. גם כאן קיבלו אותי כל בני המשפחה בסבר פנים יפות. עד היום אני נזכר בערגה בטעם הנהדר של חופשות אלה ובהשפעתן החיובית כל כך על מצבי הבריאותי באותם ימים. זכור לי הטעם הנהדר של הריבות הביתיות, שהכינה דודתי ויולט. עם בן דודי מאיר הייתי מרבה לרדת לחוף הים בחיפה, חותר ב"חסקה", ובלילות שבת  ניתלה אתו על הסורגים כדי להציץ ולראות איך ה"גדולים" רוקדים שם בדיסקוטק…       ​עוד רעיון של הפרופסור, שהתגלה כחיובי, היה שאגור פרק זמן מסוים אצל סבי וסבתי. הם גרו בסביבתנו, והמעבר אליהם לא היה כרוך בשינויים גדולים. הגישה של הפרופסור היתה ששינוי מקום ושינוי אווירה יכול ועשוי להשפיע על תכיפות ההתקפים האסטמתיים. ואכן גרתי מספר שבועות אצל סבי וסבתי. גם אצלם נהניתי מאוד, חשתי בירידה משמעותית בהתקפים,  אבל האסטמה בהחלט לא חלפה מחיי. היא רק נתנה לי "חופשות" קצרות, מתעקשת לדבוק בי ולא לתת לי מנוח. אותו פרופסור טס הטביע חותם על ילדותי, בעיקר בשל הדרך שבה שילב בטיפול בי את ההיבט הפסיכוסומטי של מחלת האסטמה.       תקופת הנערות - בית הספר התיכון     המעבר  מבית הספר היסודי אל התיכון היה מורכב ולא פשוט; היה מדובר בשינוי מבית ספר דתי, המיועד לבנים בלבד, אל הגימנסיה העברית, שבה החברה מעורבת, אז למדתי לראשונה גם עם בנות. חלף לא מעט זמן עד שהתרגלתי לשינוי, אם כי העובדה שאני טיפוס חברותי קיצרה את תקופת ההסתגלות...   עד מהרה חשתי שינויים מתחוללים בהופעתי ובהתנהגותי; כמי שהלך רוב  שנותיו בבית הספר היסודי בשיער קצוץ, מצאתי עצמי מוותר בהדרגה על הביקור הקבוע במספרה השכונתית, ומאריך שיער. השיער  המקורזל ירד לו אט-אט עד הצוואר, והתאים לדמות "נער הפרחים", שדבקה בי גם בשל היותי נגן גיטרה.    גם בנגינתי בגיטרה שיניתי כיוון, ומנגינה של קטעים קלאסיים בעיקר, עברתי לביצוע של שירים לועזיים מוכרים… שינויים אלה היו חלק מתהליך התבגרותי, אם כי עבורי היתה במעבר הזה גם הקלה מסוימת באסטמה.   הגמנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים היתה ידועה כבית ספר שחרט על דגלו את ההישגיות בספורט. שיעור הספורט הראשון שלי בגמנסיה העביר אותי באחת מעולם של ספורט חובבני למקצוענות לשמה; אני, שהורגלתי עד כה לשיעורי ספורט קלילים ומהנים בבית הספר היסודי, מצאתי עצמי נדרש עכשיו  לרוץ מהר, לקפוץ חזק, להתכופף יותר, "להיקרע" – בלשון החבר'ה, וה"קינוח" – ריצת ה"דוריאן" המפורסמת – ריצת מסלול ארוכה ומפרכת, של כקילומטר מסביב לבית הספר.       ​עוד טרם הריצה הבהיר לנו המורה כי כל תלמיד שסובל מבעיה בריאותית כלשהי רשאי לפנות לאחות בית הספר כדי לקבל שחרור מהריצות. פניתי מייד לאחות בית הספר. זו ללא כל היסוס רשמה עבורי את מכתב השחרור מריצות "בגלל האסטמה", אולם החלטת המורה היתה  כי עליי להשתתף בריצות בכל זאת – אלא שאני הוא זה שיקבע את קצב הריצה ואת אורכה, ולא חייב להתאמץ. כך מצאתי את עצמי בשיעור הספורט מדדה בין אחרוני הרצים, כשהמורה מעודד אותי, ומתרשם שאין בכוונתי להשתמט מהריצות כמו שניסו אחרים. בשלב מסוים במהלך הריצה דבקה בי כבמכת ברק ההחלטה שמרגע זה ואילך אני משתדל ומתאמץ גם בריצות, לא מקל ולא מעניק לעצמי הנחות. כך, כשאני החלטי ובעל רצון אדיר להצליח, מצאתי עצמי רץ במהירות שלא הכרתי עוד קודם.    נשפתי בעורפם של רבים מאלה שרצו לפניי, עקפתי אותם בריצה, ונצמדתי למוביל הריצה לוני רפאלי,  ונושף ומיוזע הגעתי שני או שלישי לנקודת הסיום. הכיתה כולה והמורה – כולם היו בתדהמה; הרי רק עתה הבאתי את מכתב השחרור מריצות שקיבלתי מאחות בית הספר בגלל האסטמה …   מאז – ולאורך כל ארבע השנים בבית הספר - הייתי בין הספורטאים הרצים המובילים המצטיינים בגימנסיה. שמי הופיע תמיד ברשימות המצטיינים בריצת הדוריאן ליד חדר המזכירות, וגם בתחרויות הארציות לקחתי חלק, ותמיד חזרתי עם המצטיינים כשמדליית זהב בידינו. אגב, כהכנה לריצות התחרותיות המורה אריאל נתן לנו לרוץ עם משקולות בכל יד. אני גם יזמתי וארגנתי קבוצת תלמידים, שייצגה את הגימנסיה ב"צעדת ארבעת הימים", ועשינו זאת בכבוד.    בכיתות י"א ו-י"ב השתתפתי בצליחת הכינרת, ומאד נהניתי מהחוויה הספורטיבית הנוספת שהכרתי. הייתי תלמיד בינוני בכל המקצועות, ובאופן קבוע את הציון הגבוה ביותר שלי בתעודה קיבלתי בהתעמלות…  מורי החינוך הגופני שייקה ואריאל הם שעודדו אותי להתמיד בפעילות הגופנית שלי כספורטאי ולהצליח בתחום זה, ומבלי שידעו - עזרו לי כל כך להבין עד כמה עוזר לי הספורט להתגבר על המחלה הפרטית שלי.   ההתקפים לא נטשו אותי לגמרי, אך הם פחתו -  ובמידה ניכרת. עדיין לקחתי בעת הצורך תרופות כ"אנטי אסטמה" ו"אסטמה 18", ובשום מקרה לא החמצתי ולו פעילות אחת בספורט. רק בשלב הזה של שנות בית הספר התיכון   קיבלתי את ההבנה הראשונה שהספורט הוא החלק המרכזי במלחמתי באסטמה.  ערב הגיוס ותקופת הצבא     בחודשים האחרונים של שנת הלימודים בכיתה י"ב, ערב הגיוס בשנת 1971, היו תלמידי השכבה רובם ככולם טרודים בעניין הגיוס.  נושא ההכנה לצה"ל  מטעם הרשויות ומשרד החינוך בקרב תלמידי השמיניות בבתי הספר לא היה פופולרי כפישהוא מתבצע כיום, ואת הפערים והחסכים השלמנו אנחנו בין החבר'ה בהשערות מבוססות ולא מבוססות לגבי הגיוס הפרטי שלנו. אני, שהייתי ספורטאי מצטיין לכל דבר,  הייתי בטוח מעל כל ספק, שהייעוד הצבאי שלי הוא אי שם בין שורות החיילים הקרביים. "קרבי  לכל דבר", כך הגדירו אותי ידידי ובני משפחתי. כך גיבשתי לי החלטה ברורה: אני רוצה להיות חובש קרבי בצנחנים – לא פחות ולא יותר. בכל מפגש חברתי הצהרתי בגאווה על כוונתי זו.   במהלך השבועות שלפני הגיוס הייתי "עולה" על מדי ספורט בשעות הבוקר המוקדמות ורץ כשעה באזור השכונה שבה גרתי, ליד כיכר הדווידקה בירושלים, ומשלב באימונים גם תרגילים במכשיר לפיתוח שרירים "בול-וורקר". זו היתה ההכנה הפיזית שלי לקראת הגיוס.   כמו כל אמא טובה דאגה  אמי מאוד בחודשים אלה שלפני גיוסי, במיוחד משום שידעה מהי המגמה שאליה אני שואף במסגרת הגיוס. מספר שבועות  לפני הגיוס נכנסה אמי לחדרי, כשהיא מביאה לי מכתב מפרופסור טָס מבית החולים הדסה עין כרם. "תמסור את המכתב הזה בלשכת הגיוס", היא ביקשה ממני, וניסתה לא לייחס משמעות מיוחדתלמסמך שהגישה לי. כששאלתי אותה במה מדובר, היא השיבה שאינה יודעת, ושהפרופסור ביקש ממנה רק להעביר מכתב זה לצבא.   אולי הייתי תמים, אבל טיפש – לא! ידעתי שאותי לא "יסדרו", ו-וודאי לא יעכבו את אפשרות הגיוס שלי ל"קרבי" בצבא. מבלי לפתוח את המכתב, קרעתי אותו לחתיכות  קטנות, וזרקתי הישר לפח האשפה.    ואז, ממש ערב הגיוס לצבא, באה המכה הגדולה: הצבא סיווג אותי כ-כ"ל – כושר לקוי. בדרך כלשהי הצליחו הגורמים בצה"ל לגלות את הרקע הרפואי שלי, וכתוצאה מכך נשלחתי לטירונות מקוצרת של עשרה ימים ב"מחנה 80" ליד חדרה. לא האמנתי. צבטתי את עצמי לא פעם, להיות בטוח שאני לא בתוך חלום בלהות. "לא ייתכן", הייתי חוזר ואומר לעצמי בייאוש ובתסכול, "אני, שהייתי ספורטאי מצטיין בגימנסיה מוגדר עכשיו כבעל כושר לקוי?!".   בסיום הטירונות, כשנשאלתי בצבא היכן אני רוצה לשרת: בצפון – בגולן, במרכז – יהודה ושומרון,  או בדרום – בסיני, היתה תשובתי המתבקשת - לשרת בסיני; יהודית רביץ הרי גרה בבאר שבע, חשבתי לעצמי, אז לפחות אהיה קרוב לאהבתי משכבר, ואפצה את עצמי על עגמת הנפש שבשירות הצבאי. נשלחתי לשרת בממשל הצבאי בעיר עזה. נחמתי היחידה היתה שקיבלתי נשק – רובה עוזי, ושהייתי במרחק של פחות משעה נסיעה מחברתי יהודית רביץ.    בקיץ 1972 בחופשת ה"רגילה" שקבלתי מהצבא נפגשתי עם יהודית, "ג'ודית" –כפי שרק אני מכנה אותה. טיילנו בשקיעה,  ניגנו בגיטרה, ואהבנו… ירדנו לאילת כחלק מהחופשה, שכרתי חסקה לשנינו, והים – כמו תמיד – היטיב עִמי, והשכיח ממני את האסטמה הטורדנית.   החברות עם יהודית דעכה עם הזמן, אך בצורה מתונה וידידותית. יהודית הלכה והתפתחה מבחינה מוסיקלית, היא החלה להופיע ולהתפרסם, ואני – שמחתי מאוד בהצלחתה. באופן טבעי החל הריחוק בינינו – אם כי גם היום אנו ידידים טובים, ומפעם לפעם אנו נפגשים "מאחורי הקלעים" של המועדונים שבהם היא מופיעה.   המשכתי לחיות "על כדורים". "אסטמה 18", "אנטי אסטמה"ודומיהם היו חלק מה"תרמיל הצבאי" שלי.  יחד עם זאת המשכתי עם מה שנראה ליתחילתו של ניצוץ ההבראה שלי - הפעילות הספורטיבית. תחושת התסכול העגומה של תחילת הגיוס הלכה והתעמעמה. בכל ערב  הייתי לובש מדי ספורט, ורץ מסביב לבסיס שלי שבממשל בעזה. הייתי רץ ומזיע, מרגיש איך חודר לו האוויר הקריר של הערב לתוך ריאותיי, וכיצד הופכת הנשימה במהלך הריצה  לעמוקה  ובריאה – נשימה שלא חונקת אותי. הייתי נוהג לעשות כך מספר פעמים בשבוע.   אני חושב שבשלב הזה של חיי היה לי ברור שהפעילות הספורטיבית תהיה חלק  בלתי-נפרד מחיי. גמלה בלבי ההחלטה שבכל עיסוק שבו אבחר – אשלב גם את הפעילות הגופנית. הבנתי שרק כך אני מרגיש הקלה, ומקטין במידה מסוימת את מינון התרופות ואת תדירויות ההתקפים.החיים באזרחות   בחודשים האחרונים של  שירותי הצבאי חשבתי על עתיד מוסיקלי, והעליתי אפשרות של לימודים באקדמיה למוסיקה שיובילו להוראת מוסיקה במערכת החינוך בירושלים. כיוון שהדברים לא עלו יפה, נטשתי את התוכניות המוסיקליות המקצועיות, והצעתי לאבי שאעבוד אתו במאפייה, ואלמד את המקצוע כדי להיות קונדיטור. לטענתו, היה עליי לנטוש גם רעיון זה בגלל האסטמה, שכן החום מהתנורים והאוויר הדחוס במאפייה עלולים היו להקשות עליי את החיים. לאחר מחשבה קצרה העלה בפניי אבי את האפשרות שאעבוד בבנק. הרעיון מצא חן בעיני, והתחלתי לעבוד בבנק דיסקונט, סניף מחנה יהודה בירושלים, "זמנית" ככספר.    גם כאן לא ניתן היה לפסוח על התיק האישי הרפואי שלי. הנהלת הבנק הפנתה אותי לרופא מטעמה כדי שיבדוק את כשירותי הרפואית. לא הסתרתי מהרופא את היותי חולה אסטמה, והוא, שהתרשם מכנותי ויושרי, רצה לעזור לי כחייל משוחרר. הוא כתב לממונים עליי, שלמרות מחלת האסטמה שאני סובל ממנה, אין בכך כדי למנוע ממני לעבוד בבנק.   כעבור שנה קיבלתי "קביעות". עד היום אני עובד בבנק בסניף בו התחלתי לעבוד, ונהנה מכל רגע של עבודה שם. זו ברכה מהאל, לקום בבוקר ולדעת שאתה הולך למקום עבודה שאתה מרוצה ונהנה לעבוד בו.   לאורך השנים היתה אמי נוהגת למסור לי גזרי עיתונים הדנים בנושא האסטמה, בתקווה שהמידע הרפואי המתפרסם בארץ ובעולם יעזור לי, אולם לצערי, גם מהמידע הכתוב והמעודכן לא באה הישועה.   ניגנתי עם הגיטרה שלי בהרבה מאוד ערבי שירה, שהיו רובם ככולם מוצלחים (אני שר בעברית, אנגלית וספרדית). כך גם הכרתי את הבחורות אתן יצאתי... פה ושם ניגנתי גם במועדוני לילה סולידיים ואיכותיים בירושלים - עד שעות הבוקר המוקדמות...   אחד הערבים האלה זכור לי באופן מיוחד; הגעתי לערב שירה כשאני סובל מהתקף אסטמתי. לא ויתרתי במשך כל הערב, והמשכתי לנגן ולשיר כאילו דבר לא מפריע לי. הצלחתי להתגבר, והערב היה מוצלח באופן מיוחד.   ביחסים שלי עם בחורות לא הרגשתי שהאסטמה מפריעה לי. ייתכן שלפעמים הבחורה היתה מבחינה שאני נושם בכבדות - אפילו שומעת גם צפצופים בנשימתי - והיתה אולי חושבת לעצמה שאני פשוט "מתלהב", ולכן אני נושם כך... הבחורות האינטליגנטית יותר הבינו עד מהרה שמדובר בהתקף אסטמה, אבל זה ודאי לא הפריע לבניית מערכות היחסים הרומנטיות שלי.   כחודש לפני שהכרתי את רעייתי היקרה נילי חשתי שבקרוב מאוד אני עתיד לפגוש את אשת חיי, ולכן חיברתי והלחנתי שיר המציין את כל שמות הבחורות שהיו לי ברווקותי... באותה תקופה מאסתי לחלוטין בהשתעבדות שלי לכדורים נגד האסטמה. הרגשתי כמו בחור מסומם, והחלטתי לשים קץ לתלות זאת. ידעתי שאם לא אפטר מהעניין הזה כאן ועכשיו, מינון הכדורים שאני נוטל רק ילך ויגדל. באותו שלב החלטתי שגם אם ארגיש בתחילתו של התקף, ואפילו אם יהיה זה התקף חזק, לא אקח כדור.   ההתקף, כמובן, לא איחר לבוא; הנשימות הכבדות, הצפצופים – הכדור נגד האסטמה בהישג יד, ואני מביט בו ולא נוגע בו, אומר לעצמי בנחישות: יהא מה שיהא –הפעם לא אקח את הכדור, הפעם אני מנצח!   לאחר כשלוש שעות התקף התעייפתי ונרדמתי מבלי שנשברתי ומבלי לקחת כדור. השינה היתה כמו תמיד מתוקה וטובה. בבוקר קמתי עם תחושת סיפוק עצומה, שעשיתי זאת – אפשר לקבל התקף ולא לקחת כדור! את התחושה הזאת לא הכרתי מעולם קודם לכן, וזו היתה הראשוניות של תחילת הניצחון.   ידעתי שמעתה ואילך ארגיל את גופי לא להתפנק, לא להיות תלותי בכדורים, ולא להיכנע להתקף האסטמה. היה ברור לי שההתקף בוא יבוא, גופי יצטרך להתמודד עם ההתקף הבא, ולשאת בסבל הזמני ללא עזרת הכדורים והתלות בהם – ורק כך אוכל לנצח במלחמה הזאת.   באותה תקופה הגברתי את פעילותי הגופנית: פעמיים בשבוע הייתי רץ והולך לסירוגין כשעה ביער ירושלים מאחורי הר הרצל, וגם רוכב למרחקים עם האופניים שלי.   את רעייתי נילי הכרתי בערב שירה בדירת סטודנטים; ניגנתי בגיטרה, ועינינו נפגשו. שנינו הרגשנו "קליק", נילי חזרה לביתה, וסיפרה לאמה: "הערב פגשתי את בעלי...". גם אני חזרתי הביתה בהרגשה שפגשתי סוף-סוף את אשתי לעתיד... היה לנילי חיוך מבויש ששבה את לבי, ועל כך כתבתי והלחנתי לה שיר במתנה. זו היתה המתנה הראשונה שנתתי לה. היא התלהבה, וארבע שנים לאחר מכן הוצאנו נילי ואני תקליט שדרים עם שני שירים: השיר הזה, "נילי", אותו אני שר לה, והשני, "שיר אהבה בשניים", אותו אנחנו שרים יחדיו.    לפני שהצעתי לנילי נישואין לאחר כשלושה חודשי היכרות, הייתי גלוי, וסיפרתי לה על האסטמה. העניין אמנם ציער אותה מאוד, אבל לא מנע ממנה להמשיך את הקשר הרציני שהלך והתפתח בינינו.תקופת הנישואין   לנילי רעייתי היה קשה לקבל את ההרגל שלי,שבמסגרתו במהלך התקפי האסטמה אני סובל כל כך, ונמנע לקחת כדורים שיקלו על סבלי. היא הבינה את ההיגיון שבגישה שלי, אך לא ממש הסכימה. הסברתי לה שהיא חייבת לעמוד לצדי, ולהבין את העקשנות שלי, לא לקחת כדורים. "רק כך", אמרתי לה, "אוכל לנצח את המחלה".  בסופו של דבר היא העריכה מאוד את מלחמתי באסטמה.    את ארוחות ליל השבת נהגנו לאכול בבית הוריה של נילי. היו אלה מאכלים בוכריים עתירי שומן וטעימים מאוד. אחד מהם היה נהדר באופן מיוחד, רגל, אבל הוא נאכל בתוספת של לחם, הרבה לחם... את הלחם טובלים ברוטב הטעים, אוכלים בהנאה, מתענגים ולא מפסיקים...     פעמים רבות לאחר הארוחה היינו יושבים ומדברים (אי-אפשר לקום אחרי אוכל כל כך טעים...), וכעבור שעה הייתי שוב מרגיש שנשימתי שבה להיות כבדה, ומתחילים שוב הצפצופים בגרון. בלילה כשעזבנו, לא הייתי מסוגל אפילו להרים בזרועותיי את בתנו הקטנה הדס, ונילי נאלצה להרים אותה. קשה היה לי לראות את התמונה הזאת – אני חסר אונים, חסר יכולת להרים את בתי בזרועותיי. הדסה, אמה של נילי, לא יכולה היתה עוד לשאת את הסבל הזה שאני עובר, ודרשה ממני בתוקף ללכת לרופא ולקבל תרופה מתאימה. פניתי לרופא, והפעם ניתנה לי תרופה חדשה וחדישה נכון לעת ההיא – משאף ונטולין. בהתחלה התנחמתי בעובדה שאני נוטל תרופה שהיא משאף, וזה לא כדורים. אמרתי לעצמי שמדובר בתרופה שהיא "ידידותית" יותר, מזיקה פחות ואולי פחות ממכרת, אבל שוב, כעבור פרק זמן הרגשתי שזה לא זה ושאני שוב מתמכר – אמנם לא לכדורים, אבל בכל זאת מדובר בהתמכרות למשאף.    לאורך שנתיים טרחתי וערכתי רשימות מעקב – מתי אני משתמש במשאף, באיזו תדירות ובאילו נסיבות, כדי להגיע למסקנה באשר לנסיבות ההתקפים. לצערי, לא הצלחתי להגיע למסקנה חד-משמעית ואופרטיבית.   תחושת ההתמכרות הקשה שלי הביאה אותי להחלטה שאני מפסיק להשתמש גם במשאף – יהא אשר יהא. ההתקפים הקשים לא איחרו לבוא, ואני לא משתמש במשאף אלא נלחם! נילי ניסתה לשכנע אותי בכל פעם שראתה שאני סובל, שאולי בכל זאת כדאי לקחת ולו רק שאיפה אחת מהמשאף כדי למנוע סבל מיותר או לפחות להקל עליי, אבל הפעם התעקשתי ונתתי לגופי לסבול; החלטתי שהפעם אני לא מוותר.   פיתחתי לעצמי שיטה – בכל פעם שהייתי מקבל התקף חזק, הייתי נכנס למקלחת, ומתקלח במים קרים, קפואים כמעט, גם אם היתה זו עונת החורף. וראה זה פלא – המקלחת הקרה קיצרה את משך ההתקף באופן משמעותי. נזכרתי בסיפורים ששמעתי על רוסים שמתקלחים כל בוקר במים קרים, וזה גורם להם להיות רעננים במשך היום, ומונע מהם מלהצטנן ולחלות. גם בעיתונים התפרסמו לא פעם תמונות בהן רואים שרוסים נכנסים בזמני שלג בבגדי ים לאגמים עם מים קרים כקרח... מסתבר שיש בזה משהו.   כשירד בירושלים שלג כבד, יצאתי עם בני גיל לטיול בשלג. באחד המרחבים המושלגים ובקור הירושלמי המקפיא הסרתי את מעילי, פשטתי את חולצתי, והורדתי את הגופייה כך שגופי חשוף לקור ולאוויר הקפוא. התחלתי לפזר גושי קרח על פלג גופי העליון, בני נהנה למלא אותי בגושי קרח, צילם אותי, וההרגשה למרבה הפלא, היתה נהדרת! מדובר בהרגשת התרעננות והתעלות, ובני הבטיח לי שלא יאמר על כך מילה לאמא כדי שלא תכעס עליי אלא רק לאחר שנְפַתֵּח את התמונות, בקיץ...   בשלב הזה בחיים, כשלוש שנים לאחר הנישואין, בגיל 30, נכנסתי להילוך מואץ יותר מבחינת הפעילות הגופנית שלי: התחלתי ללכת מדי יום ברגל כ-12 ק"מ, והחל מגיל 38 לערך אני מוסיף לכך פעילות קבועה במרכז הבריאות בקיבוץ רמת רחל בירושלים: פעילות בחדר הכושר פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע, כל אימון אורך כשעתיים. אני משתמש בכל המכשירים כמעט, למעט ההליכון, ולאחר מכן שוחה כחצי שעה בשילוב תרגילי מים שונים. אחר כך מקפיד על כניסה לסאונה רטובה או יבשה למשך כעשר דקות, ומקנח בעשר דקות של ג'קוזי. זהו אורח חיי כיום. ברוך השם, אין לי עוד התקפים, ואני נרדם מייד. אם בכל זאת יש לי צפצופים, וזה קורה אך לעתים רחוקות, אני ישן במיטה "הפוך", כלומר כאשר הרגליים בצד של הכר, והראש בצד השני, וזאת בהתאם לגישה לפיה הגוף זקוק לשינויים מדי פעם. אכן, השיטה הזו עוזרת להירדם.   כיום אני לא נוטל תרופה מכל סוג שהוא. הצלחתי במלחמתי באסטמה, ברוך השם, והודות לרעייתי היקרה נילי, שתמכה בי במלוא מובן המילה, תמיכה מוחלטת לאורך כל הדרך, והבינה אותי ואת מלחמתי הבלתי-מתפשרת, כמו גם הוריה היקרים לי מאוד, שלמרות שהיה להם קשה לראות אותי בסבלי, הבינו אותי בסופו של דבר.   הערה, הארה, הבהרה ואזהרה: השיטות שבהן נקטתי כדי למגר את המחלה לא בהכרח טובות לכל חולי האסטמה. נא לא לראות בשיטות שלי המלצות. כדאי להיות זהירים ולהתייעץ ברופא, ולבחון כל שיטה או מהלך טיפולי לגופו, תוך כדי אבחנה ומעקב מתמידים.סיום   החיים הם כמו חשבון עו"ש בבנק: פעם אנחנו ביתרת זכות, ב"פלוס", ופעם ב"מינוס". כדי לצמצם עד כמה שאפשר את החלקים הטובים פחות, אני ממליץ בחום על פעילות גופנית מכל סוג שהוא, ולהתמיד בה גם כשקשה. "נפש בריאה בגוף בריא" קבע הרמב"ם, ואכן כך הוא. פעילות גופנית משחררת מלחצים, מרגיעה ומחזקת את רוח האדם. גם לביטחון העצמי זה עושה רק טוב.   מדי פעם, כשאני צועד רגלית כהרגלי ממקום עבודתי לביתי ועובר ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, ורואה את תלמידי הגימנסיה רצים "דוריאן", אני נזכר בעצמי רץ את הסיבוב הזה. אני גם רואה שבין הרצים יש מספר תלמידים ש"מזייפים", רצים במין אדישות, וחושב שחבל כל כך, שהם מזלזלים בפעילות הגופנית ה"חינמית" שהם מקבלים אותה כך סתם באמצע היום...   לעומת זאת, אצל רבים-רבים מהמבוגרים אני מבחין במודעות גבוהה בחשיבות הפעילות הגופנית. אם בעבר הייתי בין הבודדים בחדר הכושר שמתמיד בפעילות, הרי שכיום מספר המתמידים בחדר הכושר גדל והולך בצורה ניכרת, וגם ההולכים בבקרים במסלולי ההליכה השונים הולכים ומתרבים.   בחיי יש מספר מרכיבים: במקום הראשון – המשפחה, רעייתי והילדים, והנאמנות המוחלטת אליהם, ולאחר מכן הפעילות הגופנית והאהבה הגדולה למוסיקה ולגיטרה.    כשאני יוצא לנופש בבית מלון עם משפחתי, אם זה במישור החוף, בים המלח או באילת, יש לי סדר יום קבוע: קם בחמש בבוקר, יוצא להליכה מהירה שאורכת כשעה וחצי, ולאחר מכן נכנס לים לכחצי שעה, אז חוזר לחדר, מתקלח, ושב לנוח מעט, לפני שאני קם ויוצא עם בני המשפחה לחדר האוכל, לארוחת הבוקר. הרי גם בנופש חייבים לעשות פעילות כדי שאפשר יהיה ליהנות משפע המזון ומעושרו שיש לנו בארץ, וללא נקיפות מצפון...    אודה ולא אבוש, גם כש"התפטרתי" מהמחלה המשכתי לשאת אתי את המשאףבנסיעות; תמיד קינן בי החשש שמא המחלה תשוב אליי בשלב כלשהו, ולא רציתי שהיא תתפוס אותי בלתי-מוכן, במיוחד כשאני עם משפחתי מחוץ לעיר.    בנוסף לפעילות הגופנית, שממלאת ו"טוענת" את הגוף באנרגיות חיוביות, חשוב לדעת לאכול נכון, ובמידה. בימים שבו רעייתי ואני מוזמנים בערב לאירוע, אני מסתפק בשעות היום בתה ובעוגיות או במעדן חלב כדי שאוכל לאכול באירוע כל מה שמתחשק, ללא נקיפות מצפון...    מדי ערב אני מרבה לאכול גבינות ומעדני חלב מכל הסוגים. כשהייתי עם משפחתי בטיול בשוויץ ובהולנד – ארצות מובהקות בכל הקשור לחלב ולמוצריו – לא נתקלנו בשפע ובמגוון רחב וטעים כל כך של מוצרי חלב כמו שיש לנו כאן בארץ.    אני הולך לישון רק במכנסיים, גם בחורף, וללא גופיה, כי הקרירות עבורי היא נעימה ומרגיעה.    אני ממליץ לאלה שבאים לביקור אצל רופא, שלא לבוא עם רשימת תרופות שרוצים לקבל אותן, כאילו הולכים עם רשימת קניות למכולת... תרופות זה רעל, ממש כך! כדאי ורצוי ליטול כמה שפחות, במינונים הנמוכים ביותר האפשריים. זאת גם ציפייתי מהרופאים – להקטין בהדרגה את מינוני התרופות לחולים, ולהמליץ על פעילות גופנית, שכן המלצה שכזאת תוכל רק לעזור!    כדי לחיות טוב יותר אני ממליץ גם לצאת בבוקר מהבית עם חיוך על הפנים, לזמזם בלב שיר או מנגינה שעושה טוב על הלב, עם הרגשה שהיום הולך להיות טוב. חייבים לחשוב חיובי ולשדר חיובי. גם אם לרגע נחשוש שחיוך על הפנים עשוי לגרום לסובבים אותנו לחשוב שאנחנו "מסובבים" – לא לוותר על ההרגל הזה! חייכו אל העולם ואל הסובבים אתכם, והעולם יחייך אליכם! המחייכים והמפרגנים תמיד "מוארים".   יש גם לדעת להחמיא לסובבים, ולזרוק מילה יפה פה ושם, וכמה שיותר לזרום עם הסביבה. תמיד להיות באנרגיות חיוביות, כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"...   אני מודה בראש ובראשונה לקב"ה על הכול, ובמיוחד על שהאיר את עיניי, לבחור בדרך הנכונה כדי לנצח את האסטמה.    וכאן - מודה אני בכל לבי לרעייתי היקרה נילי, שמרגע ששמעה על הרעיון שלי לכתוב ספר זה, לא חדלה מלעודד אותי לשבת ולכתוב, להיכנס ל"ראש שקט" ולהתרכז בכתיבה. כן, נילי היקרה שלי, ברוך השם, בעזרתך, בתמיכתך ובהבנתך עזרת לי לנצח את האסטמה. את המחלה הזאת אפשר לנצח, ואני עשיתי זאת!   ותודה אחרונה – לבתי היקרה, הדס צנוירט, על עריכת הלשון המקצועית.  השער האחורי   יאקי דויטש, יליד 1953, כותב על מלחמתו האישית באסטמה הכרונית בה לקה מקטנות – מלחמה עיקשת, החלטית ובלתי-מתפשרת, שהפכה ל"מלחמת השחרור" מההשתעבדות לתרופות ולתכשירים רפואיים ממכרים, ולניצחונו את המחלה.   על רקע תחנות חייו מתאר יאקי דויטש כיצד לא נכנע למחלת האסטמה, ולא נתן לה להכתיב את אורחות חייו – והכול בתיאור צבעוני של הילדות בירושלים, ההתבגרות ב"גימנסיה העברית", המוסיקה שמלווה אותו תמיד, החברות עם הזמרת המפורסמת עוד הרבה לפני פרסומה, חיי הנישואים בצל מחלת הנשימה והתגברותו המלאה עליה.    כך ניצחתי את האסטמה! יעקב (יאקי) דויטש     מוקדש לכל חולי האסטמה בעולם.   עם כוח רצון חזק, ניצוץ של תקוה ואמונה, עם המון אהבה שתיתנו לאוהביכם ותקבלו מהם, ובהסתכלות מחויכת על העולם - תוכלו להקל את הסבל. אפשר לנצח את המחלה!         יאקי דויטש, ירושלים התשע"ג ‏2013       למכתבים ולתגובות:   ת.ד. 10297 ירושלים 91102 טל' נייד: 0522935593 (לא בשבת) דוא"ל: [email protected]   • כל הזכויות שמורות