אני אוכל. אני ישן. 
ועם זאת אני קם עם תחושה של עגמומיות בבוקר. 
אני לא יודע. 
חשבתי , חשבתי שאם תהיה לי שגרה , תהיה לי סיבה לקום בבוקר. 
היום קמתי בבוקר בלי אנרגיה. אכלתי כמה שוקולדים שאמא שלי הביאה מחו"ל. 
אני בקושי מדבר כרגע. אי מרגיש קצת מנותק. וזאת על אף שאני נוטל בקביעות את התרופות הפסיכיאטריות. וזאת על אף שיש לי בנזוג מהמם. זה נחמד. זה נחמד לכתוב כאן במקום לכתוב למגירה. גם יותר קל. אולי יש כמה אנשים שגם קוראים את מה שאני כותב. 
לפעמים אני לא יודע אם אני רוצה מנוחה, או לאכול משהו, או ללכת בכל הכוח. אני מרגיש שאני רוצה לקדם את החיים שלי הלאה ואני לא יודע איך. אני רוצה לדבר ואין לי עם מי. אני צריך להגיש מסמכים לביטוח לאומי ואני לא כל כך יודע איך לעשות את זה בזמן. אני צריך לקבוע עוד ועדה מול ביטוח לאומי ואני כאילו לא מרגיש 
ואני מקשר זאת להשמנה כי עליתי הרבה במשקל. אני לא מסוגל לרדת. אני אוכל ואני לא מסוגל להפסיק לאכול. הבנזוג שלי לא נמשך לשמנים.. ואיכשהו הוא יוצא איתי..אני לא יודע... אני לא רוצה להיות כל כך עגמומי. וזה סתם אצלי בראש. אני לא יודע. אני מרגיש מרוקן מאנרגיות. אני לא יודע איך לתכנן לעצמי את החיים. 
עכשיו גיליתי שהעבודה עולה לי על תגבור שאני יכול לקבל. יכול להיות שיפטרו אותי מהמקום עבודה שאני נמצא בו. אני לא רוצה שיפטרו אותי כי זה מעניק לי תחושת ביטחון, ומצד שני זה מתנגש עם תגבור. מה לעשות? אולי בכל זאת זה יהיה טוב אם יפטרו אותי?
זה בסך הכול עבודת סטודנט. 
נמצא עבודה אחרת. במקרה הכי גרוע. 
אני כל כך רוצה להצליח בלימודים. אני רוצה להגיע למשהו. אני כל כך מתאמץ. הזמן דוחק והמלאכה מרובה. 
איך אפשר להגיע לאיזון הזה? אני מבין שאי אפשר להיות שמחים כל הזמן, או עצובים כל הזמן...
לא יודע..