לכל דבר יש תהליך ועתידו של כל תהליך להסתיים.
מילדות הייתי ילדה חסרת חברים כי אהבתי ללמוד והייתי שמנמונת, אז כולם רק צחקו והתרחקו.
בסוף ח' עברתי קורס הדרכה ששינה אותי בקיצוניות ולכיתה ט' כבר קיבלתי מתנה - 2 ילדות חדשות שהפכו מהר מאוד לחברות שלי.
היינו חבורה קטנה של 7-8 בנות, ובכל פעם נשרה מישהי מהקבוצה בגלל סיבה כזו או אחרת.
בתחילת יב' כבר נשארנו 4 בנות.
תמיד התחרפנתי מהן. כל מפגש היה "מפגש בנות". אם הייתי מציעה שנזמין כמה ידידים האף שלהן התעקם כאילו רציתי להזמין את השטן.
אז כשאני הכרתי סוף סוף את שלושת ידידי האמת שלי, התרחקתי מהן בשמחה.
הקשר הרופף בינינו נשמר עד הגיוס של כולנו, ושם אני נפלתי.
הן היו מאושרות בתפקידים שלהן, ואני, עם התפקיד הכי פחות צבאי, שאפילו לא נמצא בבסיס, שקעתי בדיכאון.
הן הזמינו אותי להיפגש איתן 3-4 פעמים (כמובן שהכניסה לבנים אסורה, אפילו שלשתיים מהן ולי היו חבר) ואני העדפתי להיות עם החבר התומך שלי ולא עם בנות קשקשניות שמדברות על כמה טוב להן בצבא. ניסיתי להיות בחברתן פעם אחת ושוב השתגעתי מכל הפטפוטים שלהן.
נוצר מצב שלאחר כמה שבועות אחת מהן נחתה אצלי בבית לתת לי מתנת יום הולדת מאוחרת ואמרה בלי התחשבות שאחר כך הן גם נפגשות.
היא לא הזמינה אותי, היא הודיעה שהן נפגשות בלעדיי.
באותו הרגע לא היה אכפת לי, כי בסה"כ סירבתי להן כמה פעמים ואני רוצה להיות עם החבר שלי את היומיים בשבוע שבקושי יש לנו, אבל אחר כך זה פגע.
לראות אותן יוצאות שוב ושוב בלי לנסות להזמין אותי.
לנתק איתי את הקשר וכשהן רואות אותי במקרה לשאול למה אני לא מתקשרת ושאני צריכה לשמור איתן על הקשר ושאני אזום פגישה.
אז אני חושבת שתהליך החברות הזה הוא משהו שאני צריכה לסיים.
לומר יפה שלום לקוטריות שבמשך כמעט 4 שנים היו חברות מצויינות עם מגרעות, ועכשיו נשארו עם המגרעות בלבד.
אחת מהבנות החדשות שהגיעו בכיתה ט', הייתה החברה הכי טובה שלי מאז ועד מריבה נוראית שלנו בסוף יא'.
התחלנו להתכתב באימיילים כמה חודשים אחרי שהתגייסתי כי חסרה לי הנוכחות שלה בחיים שלי.
עכשיו אנחנו כבר מדברות גם בטלפון, וגם נפגשנו פעמיים.
אז זה קצת מוזר וקצת השתנינו, אבל לפחות היא מישהי שאני יכולה לדבר איתה בכייף..