לפני הרבה שנים הייתי אחרת.
אהבתי לבלות. יצאתי עם חברות. אהבתי לרקוד, לקחתי את הילדים לכל מיני מקומות בילוי.
המון דברים הצחיקו אותי.
ואז עם השנים דברים החלו להשתבש. דברים קרו. אבל אני הייתי חזקה. התמודדתי עם קשיים כלכליים, עם קשיים בזוגיות, עם קשיים בהורות. עם תסכולים שונים. החזקתי פאסון. כלפי חוץ הכול היה נראה בסדר.
ויום אחד משהו נסדק. לא יכולתי יותר. עייפתי. נשברתי.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה. פשוט הייתי מאוד עייפה. מאוד!
ישנתי המון. לא היה לי כוח לצאת. לא היה לי כוח לתחזק את הבית. לא היה לי כוח לקרוא לילדים סיפור.
הכול היה פשוט יותר מידי.
משכתי את זה כמה שנים עד שהבנתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי.
ומאז אני בקרב.
כל בוקר הוא קרב מחדש - למצוא את הכוח לצאת מהמיטה. למצוא את הכוח לבשל ולנקות, למצוא את הכוח לבלות עם הילדים או להיות יעילה בעבודה.
יש תקופות טובות יותר וקלות יותר. ויש כאלה איומות.
עכשיו זו מן תקופה שכזו. קשה לקום. לפעמים הידיעה שאני צריכה לקום למשימה פשוטה כמו לתלות כביסה ממש גורמת לכאב פיזי או חולשה בגפיים. כל כך הרבה כוח צריך בשביל לעשות משימות כל כך פשוטות.
הרופא שלי לוחץ עלי כבר שנים לעשות ספורט. אם הוא רק היה יודע כמה כוח צריך למצוא בשביל לקום מהספה... אני רוצה. באמת שאני רוצה אבל הגוף פשוט לא משתף פעולה... מונח לו חסר אונים על הספה. הגפיים חלשות, חסרות אנרגיה. הרבה יותר קל פשוט להתחפר.... איך לעזאזל קמים עכשיו?