זו ההרגשה עכשיו...
אז דיברתי עם המרפאה על לקחת פסק זמן.. המטפלת שלי די זרמה עם העניין ואפילו הרגיש לי שהיא מוותרת עליי מהר מדי.. לא באמת דנה איתי בנושא אלא הסכימה איתי ואפילו נפרדנו כזה... הייתי די בהלם מהתגובה שפשוט זרמתי איתה ועם מה שהיא הביאה נוכח הנושא שהעליתי.. הדיאטנית הייתה פחות בעניין.. ממש דיברנו על הנושא ועל ההשלכות שיכולות להיות.. על מה אם זה כן יקרה ומה אם לא ואיך זה יכול להשפיע.. אמרה שהיא תעלה את זה לדיון מול כל הצוות אבל לפי איך שהיא רואה את זה הדעה שלהם לא תהיה שונה מדעתה והיא שזה לא כדאי ולא נכון לי.. את האמת?.. הרגשתי שהיא דווקא נלחמת עליי.. שבאמת אכפת לה.. זה גרם לתגובה של המטפלת שלי להרגיש אפילו יותר צורמת וצובטת ממה שהרגשתי באותו רגע כי זה רק התחדד אפילו יותר איך שהיא וויתרה עלי ככה מהר...  /:
אבל.... לא נורא... אין לי כוחות להתעסק בזה בכלל... עייפה מדי בשביל לחשוב... ממש ככה...
כרגע אני עוד שם... במעקבים... עד סוף החודש...
ולמה רק עד סוף החודש?... כי בסוף החודש מסתיים התואר.. כי אני סוף סוף מסיימת ללמוד... כי זו שמחה עצומה מהולה בעצב גדול.. ולמה בעצם שמחה מהולה בעצב?..
כי כשמסתיים התואר אני מתאשפזת...   ):
הייתי ביום רביעי האחרון באינטייק בהדסה... התקבלתי לאשפוז רק דחינו את תאריך הכניסה לאחרי סוף הלימודים שזה אומר תחילת חודש הבא... כי הם לא רצו לחכות בכלל ורצו שאתאשפז כבר אבל הסברתי וביקשתי ובסוף הם הסכימו כמובן שעם תנאים כאלו ואחרים אבל הסכימו... אני לא מבינה למה כולם כל כך עיקשים עם האמירה הזו שאני יכולה לא להגיע לסוף החודש.. מעצבן אותי לשמוע את זה שוב ושוב.. מתסכל אפילו...  ):  כל האמירות האלו על סיכון גבוה לאירוע לבבי בעיקר גורמות לי להרגיש מטומטמת.. זה כל כך לא מרגיש לי מחובר אליי וזה כל כך מעצבן אותי שאוף.. אין לי כוח לזה בכלל...
אז התנאי היה מעקב צמוד של רופאת המשפחה עם בדיקות שבועיות של מאזן מלחים בגוף, מעקב דיאטני עד לאשפוז עם דגש על מאכלים עתירי אשלגן והוראה ברורה לעלות למיון במידה ואני לא מרגישה טוב והערה מעצבנת שאני יכולה להתאשפז באופן מיידי במידת הצורך...
עכשיו.... לראות את זה כתוב מול העיניים רק מעצבן אותי אפילו יותר.. הגזמות על גבי הגזמות.. ממש ככה.. וזה מעצבן אותי כי כל זה נאמר בנוכחות אמא שלי... וזה רק גרם לה לדאוג אפילו יותר ממה שהיא גם ככה דואגת והיא דואגת... ואין לי כוח לכל זה... ונכון שנמאס לי להרגיש כל כך רע ונכון שאני חלשה מאוד וכואב לי לשבת וכואב לי לשכב ואני מתעוררת כי נרדמות לי הידיים והרגליים שזה ממש ממש כואב ומאבד תחושה ומעיר אותי וגם ככה אני לא ממש מצליחה להרדם בלילות אז עד שאני כבר נרדמת אני מתעוררת כל שעה וחצי או שעתיים כי הכאבים האלו מעירים אותי ונכון שיש לי כאבים ודקירות בחזה ברמות שאני לפעמים לא יכולה לעמוד וחייבת לשבת כדי להסדיר נשימה ולחכות שהדקירות האלו יעברו ונכון שריאלית אני מבינה שהמצב לא טוב.. מבינה.. כן... מרגישה את זה?.. באמת מבחינה נפשית מרגישה שהמצב לא טוב?... לא.... למרות כל איך שזה מרגיש מבחינה פיזית ולמרות כל המודעות שיש.. מבחינה נפשית אני לא מרגישה שאני במצב גרוע בכלל.. משהו בי אומר לי שאלו סתם מלחמות של הגוף עם עצמו ואם רק אחזיק מעמד עוד קצת השלב הנורא הזה יעבור והגוף יתרגל והכל יהיה בסדר גם בלי אוכל.. שאני בכלל לא רזה ובטח שלא רזה מדי והמחשבה על לעלות עכשיו במשקל גורמת לי לרצות למות...
באינטייק דיברו על משקל יעד אחר לחלוטין מהמשקלים הקודמים בהם השתחררתי מאשפוזים.. הם אומרים שלגוף שלי המשקלים הקודמים הם לשחרר אותי עם אנורקסיה פעילה ושלא עשינו בזה כלום.. שלגוף שלי אני אמורה לשקול יותר.. והיעד יהיה המשקל בו יחזור המחזור באופן סדיר.. שמעתי את זה ורציתי למות באותו רגע.. פעם קודמת המחזור חזר לי כשהייתי בערך 12 קילו יותר מהיום.. רק לחשוב על זה גורם לי חלחלה ברמות מטורפות.. שונאת את הגוף המטומטם הזה שלי ואת איך שהוא מתנהל מול המצב.. ואני מרגישה כמו ילדה מעצבנת וקפריזיונרית כרגע ששוכבת על הרצפה ובועטת ברגליים שהיא לא רוצה וזהו אבל ככה זה מרגיש כרגע... שאני לא רוצה כלום וזהו.. ושאין לי כוח לכלום..
וזה נראה כמו אשפוז ארוך יותר מהקודמים כי יש לי יותר קילוגרמים להעלות ממה שהיה באשפוזים קודמים פלוס זמן להתאזן על משקל וזה יוצא מלא זמן... מלא זמן בלי הקטנים שלי.. מלא זמן של ניתוק מהעולם.. מהחיים... רק המחשבה על להיעלם להם ככה שוב הורגת אותי מבפנים.. בא לי לבכות וכלום לא יוצא... כלום... אני יושבת איתם בבית בימים האחרונים ומתפנקת איתם.. הם נדחפים לי מתחת לידיים בכוח כדי לדרוש צומת לב ובא לי לבכות כשאני יודעת שעוד מעט שוב אעלם להם לתקופה.. שהם לא יבינו למה או איפה אני.. ששוב אני עושה להם את זה.. ובא לי פשוט למות...  )):
אני מאוד סומכת על הפנסיון שהם יהיו בו כי הוא ביתי והם ישנים איתם במיטות והכל אבל עדיין... עדיין זו לא אני שתהיה איתם ועם כמה שהם טובים ומעולים ובאמת אנשים מאוד טובים שאני מאוד סומכת עליהם זה עדיין לא אני.. 
ואני כותבת עכשיו כל מה שעולה לי לראש וזה יוצא בבלאגן בדיוק כמו שזה מרגיש כי ככה אני מרגישה לאחרונה.. מחשבות לא מסודרות בלי יכולת להתרכז עם יותר מדי בלאגן בראש ובעיקר ניסיונות להתנתק כי רק ככה אני מצליחה לעבור את הימים ולתפקד בעבודה ובלימודים.. רק כשאני מתנתקת מעצמי ולובשת את המסיכות האלו שתלויות במקום אליו אני מגיעה ומול מי אני צריכה להתנהל...
והנה אני עוצרת לכתוב למרות שכל חלק בי רגיל לברוח וזה מרגיש לי מבולגן עד לא טבעי אפילו.. אני... אני שכל כך אהבתי לכתוב.. שזה היה הדבר היחיד שעזר לי לעשות סדר ולחבר אותי לעצמי.. עכשיו זה משהו שאני בורחת ממנו.. גם זה נכנס לנתק הזה מעצמי.. כי לכתוב זה להודות במה שקורה ואני לא רוצה להודות במה שקורה.. 
אני לא רוצה לחשוב על האשפוז הזה שקרב ובא ונותן לי להרגיש שאני על זמן שאול עכשיו..
שאני נמצאת רק מספר ימים לפני שמתחילה מלחמה בזירה אחרת לגמרי...
לא רוצה לחשוב.. לא רוצה לדעת.. 
אם אתעסק בזה עכשיו ואם אתן לעצמי להרגיש את כל זה אני אתמוטט.. אני יודעת שאני פשוט אתמוטט ואז באמת לא אסיים את התואר ממש רגע לפני הסוף... אז אני משקיעה את כל כולי בלהתנתק מעצמי ולהיות מכוונת מטרה ומטרה אחת בלבד.. לסיים את התואר הזה שאני כל כך רוצה לסיים.. קודם כל זה.. ואחר כך?.. אחר כך אשקיע את כל כולי למלחמה בזירה אחרת.. עם כל הקושי וכל הפחד וכל החששות הגיע הזמן לעשות את זה פעם אחת ולתמיד בצורה טובה ואמיתית שתחזיק מעמד.. לעשות עבודה ולעבור תהליך עם עצמי שבסופו של דבר אני כן יוכל לצאת משם עם כוחות ועם פתח וחלון אל עתיד חדש וטוב יותר.. עם יכולת לעבוד במקצוע שלי ובתחום שלי ומשם להמשיך ולהתפתח כמו שאני חולמת וכמו שרציתי תמיד..
ובינתיים?.. בינתיים אני מרגישה על זמן שאול..
בין סוף להתחלה..
ממש ככה..
תלוי איך מסתכלים על זה...