הכל מתחיל בסיפור לא קשור, אני נכנסת למכונית נוסעת לכיוון הבית. ברמזור אני רואה מכוניות עוצרות ומתחילה להאט- אבל לא מספיק מהר. תאונה, הצלפה, פחד, מריבה ענקית עם הבעל, תחושות של חוסר עונים ודיכאון על הטיפשות שלי...
שבועיים מאוחר יותר מתחיל ורטיגו מטורף, חוסר שמיעה באוזן ימין ותסכול מהמערכת הרפואית שקביעת תורים היא אין סופית. 
רופאת המשפחה שולחת לאא"ג (אף אוזן גרון) והוא מיד מתחיל בדיקות שמיעה, ENG, BERA ועוד.. הוא מכניס לדיאטה נטולת נטרן ומאמין שאוי אוי אוי יש לגברת מנייר. 
אבל העולם החלית לתת לי אגוזים עם שיניים ויש לי חברה טובה רופאת ילדים שהחליטה שאני "חייב=ת להתאשפז במיון או לפחות מידית ללכת לנוירולוג". אז דרך האפליקציה של קופת החולים ראיתי שיש רופא נירולוג ליד הבית עוד מספר ימים אז פניתי אליו. 
כל אותה התקופה אני לא נוהגת- ורטיגו, ולא זוכרת את אותה התאונה, כי האמת הראש שלי היה בנושאים אחרים. בנתיים בעלי מטפל בכל הנושאים הקשורים לביטוח ותיקון הרכב. 
אחרי בדיקה מהירה שלח אותי לMRI דחוף, אני לא באמת צריכה להגיד שהיו נגעים ונפוצים. אושפזתי לניקור מותני (אחת החוויות הכי קשות שעברתי אבל עוד אכתוב על זה) ואחרי חודש התוצאות הגיעו. 
שלום אני פרח, ומה15 במאי 2016 אני מאובחנת כחולת טרשת נפוצה. אבל החלטתי שמתאריך זה אני חייה עם טרשת נפוצה ומאחלת לעצמי כמה שפחות התקפים ושלא ישאירו צלקות לחיים. 

נ.ב.
אחרי שיחה עם הנרולוג שלי בזמן קבלת ההודעה הוא אמר שבעיות הפרספקטיבה עשויות להגרם מהמחלה, ויש סיכוי שאותה תאונה הייתה רק התראה ראשונה....